תרגום: רמה איילון.

הסופר הצרפתי אומר בגב הספר: ״רציתי לספר על אהבה כפי שהיא נחווית רוב הזמן על ידי רוב האנשים: בלי משברים או אירועים מיוחדים. בראי החיים החולפים... האהבה נמצאת בכל ובשום מקום. היא נמצאת בזמן עצמו.״

הספר הקצר הזה הוא אכן ראי הזמן החולף. והוא אכן חולף, לכאורה, בלי ״דרמה״. בלי שיאים גבוהים או עמקים אפלים. בלי מה שנוהגים לקרוא לו ״אירועים מכוננים״.

ז׳אן וז׳אק מורו, נשואים זו לזה כחמישים שנה. הם נפגשים בגיל צעיר. הם מתחתנים. יש סביבם משפחה וחברים. יש להם שכנים. יש להם עבודות. נולד להם ילד. הוא גדל ומתחתן. יש להם הרגלים. יש דברים שהם לא יודעים אחד על השני. יש להם חיים.

כמה בנאלי. כמה מקסים. כמה קשה לכתיבה. כמה, בעצם, לא ממש נכון: הרי כל אלה הם כן אירועים מכוננים. והם מתרחשים אצל כולנו, אבל אצל כל אחד מאיתנו – הם נחווים אחרת. ודווקא משום שהם לא מתוארים כמשבריים או מיוחדים, דווקא משום שהם מנוטרלים – הרי שאפשר למצוא בהם את עצמנו.

הזמן החולף נכתב כאן במהלכים ספרותיים יפים, שמוסרים מידע באופן שמעביר את התחושה האמיתית של השנים העוברות. כך, למשל, מופיעה בדיקת ההריון החיובית של ז׳אן ושורות אחריה מגלים את שמו של הילד שנולד והעובדה שחלה בדלקת קרום המוח. אנו יודעים, כמובן, שבין אירוע אחד לשני היו גם הריון ולידה, ובגודו נסמך על הידע הזה מבלי לכתוב אותו במפורש. כך לאורך הספר כולו. אלו מעברים שאולי מדקקים את הספר לפחות ממאה עמודים, אבל גם מעניקים בדיוק את מה שבגודו רצה לעשות: להעביר את תחושת השנים הנתפסות זו בעקביה של זו, זולגות אחת לתוך השניה. בדיוק כמו בחיים האמיתיים. בדיוק כפי שעומד הקורא מדי פעם בחייו שלו ותוהה לאן נעלמו חמישים שנה.

הכתיבה הדלה-לכאורה הזו נוגעת ללב במיוחד כשהיא מספרת את סוף החיים. וגם כאן – האירועים לא נרשמו אצלי כמעציבים. קראתי את הספר הזה – ואת סופו – עם סוג של חיוך על פני. חיוך של הבנה. חיוך של הזדהות. חיוך של גילוי של מה שידוע כבר.