תרגום: משה רון.

מגב הספר: בעקבות משבר אישי עוברת נטליה, מתרגמת בתחילת דרכה, להתגורר בלה אסקפה, כפר נידח בערבות ספרד... אי הבנה וניכור רוחשים מתחת לפני השטח... כשמתגלה סכסוך עם בעל הבית... מגיעה לפתחה הצעה מרחיקת לכת שתטלטל את עולמה.

לפני שנים, כשהילדים היו קטנים, נסענו ללונדון לחופשת קיץ וביקרנו ב- London Bridge. כחלק מהסיור נכנסנו לחדר המנועים הישן. נזכרתי בזה כשניסיתי לדמות לעצמי כיצד נראה מוחה של נטליה, נט, מבפנים. דמיינתי חדר מנועים רועש, עם גלגלי שיניים נעים ללא הפוגה, שאגות מנוע מציפות ואינן נרגעות לרגע.

כזו היא נט. רגישותה המוגזמת לכל מה שקורה סביבה מניעה גלגלי שיניים של מחשבות וניתוחים בלתי פוסקים של כל מה שמתרחש, מה שנאמר לה, מה שלא נאמר לה, מה חושבים עליה תושבי הכפר ומה היא חושבת עליהם. התוצאה היא דמות נוירוטית, שמעוררת בקורא רחמים מצד אחד אבל גם כעס, או לכל הפחות אי-הסכמה מאידך. מסה מוליכה את הדמות שלה בשבילים לא קלים. תוך כדי קריאה הקורא מתמרד: מדוע היא עושה את מה שהיא מחליטה לעשות? מדוע היא מקבלת את הצעתו של מי שמציע לה ״הצעה מרחיקת לכת״ במילים ״אני יכול לתקן לך את הגג בתמורה לזה שתתני לי להיכנס אלייך קצת.״  קשה לקבל איך הופך הקשר איתו מעסקת חליפין מכוערת לשברון לב. קשה לסבול את יחס בעל הבית או השכנים אליה. ויחד עם זאת – אותו קורא מתמרד שואל את עצמו האם באמת שרשרת הדברים שקורים לה בלה אסקפה הם אכן זדוניים כפי שהיא חושבת או שזו היא פרשנות מתוך הפראנויה שלה עצמה.

הבחירה של מסה להתייחס למקצוע התרגום – מקצועה של נט – משרתת היטב את המעשה הספרותי שהיא עושה כאן: היא מכניסה את הקורא אל תודעתה של הגיבורה שלה ומשקפת גם לקוראים את תחושת הדריכות ואי-השקט המתמיד שמאפיינים את האופי האובססיבי שלה. כשנט מנסה לתרגם מילה מסוימת היא מסבירה בחרדה כיצד ״מן המובן שתבחר ייגזר צביון הפסקה כולה״. היא מרגישה ״נתונה למרות המילים שכתב אחר לפניה... כל מילה הופכת לאויב... מלאכת התרגום דומה יותר מכל לדו-קרב....״.

הכתיבה של מסה ראליסטית מאד. הדמויות המעטות שממלאות את הספר הזה מגיעות אל הקוראים בחיות ובעוצמה של מילים, כדי לא לאפשר לדבר לחמוק מעיני הקורא – ממש כפי שאינו חומק מעיניה של נט. רצף של תיאורים כמו ״שערה הלבן והדק מאד נפרש כערפל רך סביב ראשה״,  או ״שיחים מוצפים, שתילים נרקבים, ענפים שגדלים פרא ומתפתלים בלי סמוכות...״, או כל התבוננות בבעל חיים, בתי הכפר הנידח עצמו, צלילי הלילה הנשמעים וכו׳ מצליחים להעביר בדיוק רב את תחושת גלגלי השיניים שאינם נחים לרגע.

מבלי להסגיר עוד מן ההתרחשויות אומר רק שהספר מסתיים באמירה של נט ש״הכל הוביל לרגע הזה״. ש״די ברגע אחד – הרגע הזה – להצדיק חיים שלמים...״.

מי שקורא בספר הזה יכול להחליט האם ההבנה המסוימת הזו מתאימה להלך הרוח הנפשי של הגיבורה שלו. מכל מקום – זהו הלך רוח נפשי שמותיר סימנים אצל הקורא – וזוהי, לטעמי, עדות לספר שראוי לקריאה.