אהבה יד ראשונה וגם גלם
מירה מגן, ילי שנר
כנרת זמורה דביר, פרדס

חיבור מעניין בין שני ספרים שונים מאד זה מזה, שלכאורה אין ביניהם דבר משותף: הראשון – ׳אהבה יד ראשונה׳ – ספרה של מירה מגן (הוצאת זמורה). השני - ׳גלם׳ – ספר שירה מאת ילי שנר (הוצאת פרדס). מירה מגן מדברת בספרה בכל פעם מפיה של דמות אחרת, שכן כולן חיות באותו בניין משותף: יולה - סופרת שזקוקה להשראה ועברה באופן זמני לדירה בבניין כדי לכתוב, מגי – אשה עובדת במובן התנ״כי של המילה, וניסו - בנה היחיד, זוג רופאים – הוא פסיכיאטר והיא רופאת משפחה, שירה - סטודנטית רווקה וסמדר – בעלת העבר הפסיכיאטרי, אופירה - שיש לה בוטיק, וגבר אחד - מתנשא פיזית ומטאפורית, שגר בפנטהאוז. אתוודה - אני אוהבת את כתיבתה של מירה מגן. אהבתי אותה גם ב״מיכאלה״. היא מלאת תיאורים, מדויקת, הדמויות שלה מובחנות וברורות, הן מוכרות לי, כי הן דמויות ״אמיתיות״, שכל אחת מהן קיבלה מכה אחרת מהחיים האמיתיים. כקוראת הרגשתי שהיא אוהבת את הדמויות שלה. היא לא מרחמת עליהן, אבל היא כן חומלת עליהן. הנה דוגמא: מאמא אחת (יולה): כל עניין הדירה הזאת לא היה נולד אלמלא התחייבתי לעורך שלי שעד סוף דצמבר יהיה לי ספר, לא הייתי פורשת מכל יקירי ומגלה את עצמי לדירה שאולה אם לא בשביל להחריש רעשים ולכתוב בשקט. ומאמא אחרת (מגי): ניסו, שיהיה בריא, כבר דיבר איתה, הלב של הילד הזה פתוח, אם אין לו מישהו גם עם אבנים ידבר. כל החיים שלו זה רק אני והוא..... הילד הזה עוד לא יודע לראות שאמש שלו מחולקת לשניים, חצי אחד פרחה מהשוק, חצי שני אלגנטית ונקייה כמו המורה שלו. וכאן מצאתי את החיבור עם שיריה של ילי שנר. גם ילי עוסקת בשיריה בחיים האמיתיים. ביומיומי, ברגיל, באימהות אינטנסיבית ודורשת פעילות דחוסה, כדי לטפל ב״דמויות״ שלה - ילדותיה. אהבתי גם את השם – גֶּלֶם – כי האהבה שלה היא גולמית, ראשונית, משהו שבא מבפנים ואי אפשר להתנגד לו, למרות שיש בו גם קשה ונורא וסיזיפי, וגם כי הדמויות הקטנות האלה, הילדים המציאותיים והילדה שהייתה האמא הבוגרת של היום, הם כחומר גולמי ביד היוצרים שסביבם, שמעצבים אותם גם לטוב וגם לרע, לכל מה שהוא היומיום של חייהם. הנה דוגמא: קַו הָרֶכֶס שֶׁל הַשָּׁעָה חָמֵשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם אֲנַחְנוּ חוֹצוֹת אוֹתוֹ כִּי אֵין לָנוּ בְּרֵרָה. מִישֶׁהִי שֶׁסָּמַכְנוּ עָלֶיהָ צִיְּרָה מַעְגָּל סְבִיב הַמִּשְׁפָּחָה הַזּוֹ וַאֲנַחְנוּ לֹא יְכוֹלוֹת לָצֵאת. הַשָּׁעָה חָמֵשׁ וַאֲנַחְנוּ מְרַחֲמוֹת עַל עַצְמֵנוּ רַחֲמִים מְגֻשָּׁמִים וְאִטִּיִּים, רַחֲמִים בְּמִשְׁקָל הַקֻּפְסָאוֹת, הַמְּחַיּוֹת. אֵין לָנוּ מִלִּים לַשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה, לַבְּדִידוּת הַמְּפֹאֶרֶת הָרַכָּה, אֲנַחְנוּ ויְלָדֵינוּ, חֲלָלִיּוֹת מְרַחֲפוֹת בֵּין הַחֲדָרִים וְהַמִּקְלָחוֹת. כְּשֶׁאֲנַחְנוּ רוֹצוֹת לִבְכּוֹת אֲנַחְנוּ מְטַגְּנוֹת בֵּיצַת עַיִן עֲגֻלָּה, חוֹתְכוֹת סָלָט, שָׂרוֹת, אוֹמְרוֹת לַיְלָה טוֹב וְעוֹזְבוֹת אֶת הַחֶדֶר. אֲנַחְנוּ לֹא יוֹדְעוֹת אֵיךְ יָצָאנוּ בַּחַיִּים מֵאַחַר הַצָּהֳרַיִם הַזֶּה, אֵיךְ הַיְּלָדִים שׁוּב נִצְלוּ מֵהַצְּעָקָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּבֶּטֶן, וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי הַדֶּלֶת הַפְּתוּחָה לְהַבִּיט בִּפְנֵיהֶם הַיְּשֵׁנוֹת, אֲנַחְנוּ רְגוּעוֹת כָּל כָּךְ וּמְבֹעָתוֹת, מֻכְפְּלוֹת פְּנִימָה וְהַחוּצָה וּפְנִימָה, לֹא יוֹדְעוֹת מָה נַעֲשֶׂה עַכְשָׁו בְּכָל הַשָּׁעוֹת, חַיִּים שֶׁל מִי נַצִּיל עַד הַבֹּקֶר. הילדים הפרטיים שלי גדלו. הבכור שלי הוא כבר אדם בוגר. הצעיר תיכוניסט, כבר לא ילד. מצאתי רבים מחלקיי בשני הספרים האלה: האימהות - שהיא גם מופלאה וגם לא קלה, הנשיות - שיש לה פנים רבות, האהבה שאינה תלויה בדבר לילדייך, הפריטה של החיים לאירועים ממשיים ורגשיים. מומלץ בחום.