top of page

אחת-עשרה שעות

פמלה ארנס

כתר

מגב הספר (בקיצור): לור, צעירה הרה, מגיעה למחלקת יולדות לבדה. היולדת הבודדה מעוררת באחות פרנקליין רגשות עזים שמקורם לא ברור לה. היא הרי מיילדת מנוסה וסייעה באינספור לידות, עוד במולדתה האיטי..... (הספר) מתמקד לא רק בעתיד המתהווה בחדר הלידה, אלא גם במשקעי העבר של שתי הנשים.... הנסיבות הפגישו ביניהן, וכעת הן נשענות זו על זו על מנת להצליח במשימתן – הבאת חיים.

אחת-עשרה שעות הוא ספר קטן ביותר ממובן (חיובי) אחד. הפורמט של הסדרה הקטנה של כתר משקף גם את אופן כתיבתה של ארנס. כתיבה שקטה, מיעוט דמויות ומיקומן בסביבה מצומצמת – חדר לידה או לכל היותר מסדרון המחלקה בבית החולים. ההקטנה הזו מנוגדת כל כך לדרמה שבתוכן, עד שלא נותרה לי ברירה אלא להיות מרותקת.

הפרטים עצמם על הדרמות, ולמעשה – הטרגדיות, המתקיימות בחייהן של שתי הנשים נמסרים לנו, הקוראים, אבל הן אינן משתפות בהם זו את זו. הרובד העמוק לא מדובר ביניהן. והמתח הנוצר בשל כך הוא מעשה ספרותי נפלא.

כאב הלידה של הרובד החיצוני נוכח במילים הכתובות בעוצמה כזו, עד שניתן ממש לחוש אותו. זהו הכאב שכל יולדת מתאמצת לשכח כדי שתוכל לשוב לחדר הלידה עם ילד נוסף: ״... היא הרגישה עווית חדשה מתקרבת במהירות די גדולה....הכאב מתחיל באמצע הגב שלה, מושך למטה והחוצה, ממלמל ״פנו דרך, פנו דרך״ לאגן ירכיה ולצלעותיה שנלחצים וזועקים ״בלתי אפשרי! בלתי אפשרי!״ ואז מתכווצים שרירי הגב התחתון שלה כאגרוף... הציר מגיע לשיאו...ערפל שחור ממלא את שדה הראיה שלה, והיא מרגישה שהיא מסתחררת בשמים אפלים.....״

אבל הכאבים האחרים, כאבי הנפש הנסתרים מעיני הדמויות, נוכחים לא פחות:

אלו של לור - שאיבדה את אמה למחלת הסרטן אחרי שטיפלה בה בצעירותה, שסיפור של אהבה ובגידה מוביל להריון וללידה שבחדר.

ואלו של פרנקליין – שנושאת אובדן משפחתי ואישי, וקשיים של הגירה וחרדה של הריון.

 

פמלה ארנס כותבת את הכאבים האלה כולם. של החוץ ושל הפנים. של הגוף ושל הנפש. של המרחב שביניהם ושל קצותיו.

ובקצהו – סוף הסיפור, שאינני חושפת כאן כדי לא לקלקל את חווית הקריאה הלופתת. אומר רק שקראתי את הספר בקריאה רצופה.

מומלץ.

 

 


bottom of page