איך נולדים מחדש
יאיר אסולין
״עם״ בשיתוף מרכזים לסדר חברתי
-

כותרת המשנה של הספר היא ״36 מחשבות על הזמן הגדול והשבור הזה״, ומי שכתב אותו הוא בעל טור בעיתון ״הארץ״, וחתן פרס ספיר ופרס ראש הממשלה, והוא איש תרבות והוגה דעות, ויש לו את כל הקבלות כולן על מנת לכתוב ולפרסם טקסט ש״נועד לחולל שינוי״, כפי שכתוב בגב הספר.
אבל לפני הכל ומעל הכל הוא אזרח ישראלי שחי כאן.
אני כותבת את הדברים האלה דווקא משום ששלל התארים והתיאורים שלו עלול להרתיע קוראים מלקחת את הספרון הזה לידיהם, וחבל שכך, משום שאני חושבת שזה טקסט שראוי לקרוא.
התהליכים שאסולין מדבר עליהם מתרחשים בישראל כבר שנים ארוכות ובהיסטוריה של העם היהודי אלפי שנים אחורה, אבל זיקוק האימה של השנתיים האחרונות הוא שמאפשר, או נכון יותר לומר - צריך לאפשר לנו ראשית להכיר בחולשותינו ואז לפעול לשינוי. ״הכח הגדול של היהדות, זה שמאפשר לה לשרוד לאורך ההיסטוריה, זו היכולת שלה להכיר בהפסדים שלה, בחטאים שלה, בחורבנות... מי שמעזים להכיר בהפסד - ולו החלקי - במלחמה הזו, הם אלה שמעזים גם לחשוב באמת על הלידה מחדש של הסיפור הישראלי...״
גם לי יש מה לומר, והרבה, על עיתון ״הארץ״ שאסולין כותב בו. גם אני מפרסמת את מילותיי ומשכשכת את רגליי באגם התרבות המקומית, וגם אני ישראלית שחיה כאן ב״זמן הגדול והשבור הזה״. גם אני מסתובבת ״עם תחושה חזקה של קבס מהול בחרדה גדולה מכל מה שקורה כאן.״ אבל לצערי אין לי אפילו קמצוץ מן הידע ההיסטורי והתרבותי שאסולין מחזיק. שלא לצערי - אין בי את הרקע היהודי - דתי שלו. זו עובדה בלתי מתנצלת שמקורה בבחירה אישית חופשית. אבל שני אלו הם שמניעים את עומק המחשבה וצלילות הדעת שמנוסחות בספר, ואי אפשר שלא להעריך אותן.
התנועה שמשרטט אסולין מן ההבנה של מה שמתרחש כאן, דרך בחינה ושאילת שאלות, עבור בצורך בשינוי תודעתי וכלה בקריאה לפעולה שתשנה את האימה המזוקקת של העת הנוכחית, היא תהליך בהיר שאני ממליצה לכל מי שחי כאן לקרוא. אלימות, אלוהים, דת ומדינה, מלחמה ושלום, הודאה וקבלה, תפיסה של מהו ניצחון ומהו הפסד ומה לעזאזל אנחנו עושים כאן, הישראלים, עם החיים האלה שלנו בישראל היום.
את החלק המתייחס לקשר בין שפה לתודעה ובין סמנטיקה לרעיון שמחתי במיוחד לקרוא. אסולין מצליח בו להסביר בבהירות את הצורך ״להוליד את ישראל מחדש״. אמן!
אומר עוד כמה מילים חשובות לגבי העיצוב הנפלא של הספרון הזה, שאחראי לו אוהד חדד: הסימונים בטקסט הושארו באופן מכוון: סימני עפרון לכאורה של מי שקרא בו, מילים שהקיפו אותן להדגשה (או לשאלה), סימון משפטים בקו תחתון וכדומה. זה רעיון נפלא. לא רק שהסימנים לא ״מפריעים״ לקריאת הטקסט, אלא שהם מסייעים לקורא להתמקד בו. לציין לעצמו מנטאלית את ההטעמה הנכונה. להראות לו ויזואלית את הלך המחשבה ואת המרחב התודעתי שאסולין מבקש שננוע בו.