במשפט האחרון בפרולוג ספרה כותבת תחיה ״ברוניה רובינוביץ, ברוניה גלס, אימא שלי. זהו סיפורה.״

ואכן – זהו סיפורה של הילדה ברוניה, ששרדה את השואה כילדה בודדה, אמיצה, בעלת תושייה וכוחות נפש. זהו גם סיפורה של ברוניה האישה הבוגרת והאם המסורה לילדיה, הנושאת איתה את מה שקרה ״שם״. ויחד עם אלו - אלו מילותיה של תחיה, הבת האוהבת של ברוניה מ״שם״.

ובעיקר – זהו סיפור הברית ביניהן.

בניסיון להתבונן מרחוק על ספרה של תחיה אומר שזהו ספר מעניין פעמיים:

פעם אחת בגלל שמובאת בו עדותה של האם על מה שקרה לה, עדות שניתנה לאחר השואה. זהו טקסט שאי אפשר להגזים בחשיבותו במדינה כמו שלנו, ובמיוחד לאחר ה-7.10.

ופעם שניה משום שהוא מספר על הפער בין מציאות הדור השני ובין המאמץ - האימתני, הנידון מראש לכישלון - של ברוניה ושל שורדים כמוה להראות לכולם ״שאצלנו זה לא בית של ניצולי שואה״.

אי אפשר, אבל, לקרוא בספר הזה מרחוק. כל כולו שיחה בין האם והבת. כל כולו כמיהה להיכרות ולקירבה: ״אני מרגישה שיש לאימא ולי ברית סודית שרק אני יודעת עליה...... חיי שזורים בחייה של אמי... שמה בה את מבטחי. והיא אתי, אבל בעצם עם עצמה.״

למרות העדות ההיסטורית השזורה לסירוגין לאורך הספר, חלקים שלמים בחייה הנפשיים של האם נותרים פרטיים ועלומים עבור בתה, ש״מרגישה עמוק-עמוק בתוך תוכי, שמאחורי כל ה״יש״ המרהיב הזה, מסתתר ״אין״ אחד גדול ושחור.״

זהו סיפור אישי אחד שעולה ממנו רגש של אהבה גדולה וחמלה ממשית לילדה ששרדה ולאימא החזקה שנהייתה. זו שגם אז וגם עכשיו ״תמיד ידעה מה לעשות, תמיד פעלה״.

ספרה של תחיה מסתיים כשהאם בת 90, כחודשיים לאחר שואת השבעה באוקטובר. משואה אחת לשואה שניה. מציאות החיים הישראליים עולה על כל דמיון. כך גם מציאות שואת היהודים באירופה. זהו הקשר שקשה – ולא צריך - לא לעשות. זוהי הבנה מעמיקה וכן – זוהי גם עדות לכוחה של תחיה עצמה ולמה שנדרש ממנה, מהוריה, מכולנו כאן:

״מעגל צפוף ודחוס של בכי אומלל ושל נחישות נוקשה, וכנראה גם של זכרונות, שאחי ואני איננו מודעים להם, אך הם כנראה מנווטים את הספינה, מובילים אותה בעיקשות ליבשה של חישול, של כוח, של יכולת להתמודד, כי שום אפשרות אחרת אינה קיימת.״

״אמא, בת – ברית״ הוא סיפור אנושי של עדינות וקשר של אהבה. של העוצמה שיש בהם למרות רוע שאין לו מילים.

מומלץ.