מגב הספר: סיפורן של שתי ילדות בכפר נורווגי מבודד, סיס, ילדה מקובלת בין חבריה, ואון, השתקנית והמרוחקת, שהגיעה לכפר והיא מתגוררת אצל דודתה. הקשר החזק שנוצר בין השתיים סוחף קהילה שלמה אל ארמון הקרח ואל חידה מסתורית, שכוחות אפלים ונסתרים מניעים אותה.

התאור הקצר הזה מתעלם מנוכחותה של הדמות הנוספת המשמעותית בספר – הטבע הנורווגי. תיאורי החורף הנורווגי המושלג אינם רק מרהיבים ומלאי הוד. הם ממלאים כאן תפקיד של מראה לרגשותיהן של הדמויות ומשרים על הסיפור הקצר רוח של מסתורין, של איום ממשמש ובא.

הרוח הזו אינה זרה לספריו של וסוס. גם ב״הציפורים״ המצוין שלו, שכתבתי עליו בעבר, ישנו יער, ואפלה ואגם, וגם שם המילים המתארות אותם מקבילות ואף מובילות את סיפור הדמויות. אלא שב״ארמון הקרח״ יש להן, לטעמי, כח נוסף:

כך, למשל, מתואר אחד החללים אליו נכנסה הילדה און ב״ארמון הקרח״, מבנה שנוצר ממפל שקופא בחורף:

״חדר בכי, זה אכן מה שזה היה. האור בקירות הזכוכית היה קלוש ביותר, והחדר כולו נטף ובכה בטיפות הנושרות באפלולית....הטיפות נשרו מהתקרה וניתזו בקול שקט... המראה היה עצוב..... המים החלו לזלוג במורד הקיר. היא הרגישה שלבה עומד להשבר.״ (עמ׳ 46-47).

״כוכבים קשים ונוצצים מעל הבית״, ״שחר חורפי נוקשה״, ״...קול נפץ עמום שרמז לה: הלילה עכשיו בעיצומו.״ (עמ׳ 33) – מילים שמקדימות את היעלמה של הילדה און, ש״...רצה על פני אדמה מאובנת מכפור, וזו רעמה תחת רגליה״ (עמ׳ 36).

״הם הגיעו למוצא הנהר. האירו על המים השחורים הפתוחים שגלשו בדממה משפת הקרח וזרמו הלאה ללא קול. ״ (עמ׳ 70). ״המים רעמו בתוך הארמון, געשו וקצפו כנגד הסלע שתחתיו ועלו שוב כקצף ורסס מתוך מגדלים ודפנות, שבו ונקבצו, חזרו ויצרו את הזרם האדיר שהיו...״. ״הם לא ראו מולם אלא ארמון ונהר וגדלות.״ (עמ׳ 77) – תיאורים שמלמדים ומלווים את החיפוש הנואש של אנשי הכפר ה״מכושפים״ אחר ילדה שנעלמה.

״און תחזור גם אם יהיה על הרוח החמימה לנשוב אלף פעמים! אני יודעת שתחזור ואני לא אחשוב על שום דבר אחר...״ (עמ׳ 96) – דברים שמספרים על קשר נפשי שאינו בר ניתוק בין סיס ואון.

הסיפור קצר יחסית והעלילה מצומצמת, ודווקא משום כך מצליחים איתני הטבע המופיעים לאורכו לבטא טוב כל כך את הדרמה של חברות בין ילדות, שנגדעה מיד עם תחילתה, שהיא מלאת עוצמה, רבת השפעה באופן לא רציונלי כמעט, לעיתים מסוכנת ומפחידה, תמיד קסומה – כמו הטבע.