אני מכירה את שרית כבר כמה שנים. אני מכירה את ״הסיפור שלה״. זה שמופיע על גב הספר:

״אישה בת חמישים ושלוש טסה לחבל שמפיין היפהפה בצרפת לחופשת יצירה וחוזרת לארץ שבועיים מאוחר יותר בטיסת חילוץ רפואית אחרי שני אירועים מוחיים.״

אלו הפרטים היבשים. הממואר שכתבה שרית בעקבותיהם משקה אותם, מרווה אותם בנוזלים ומשיב אותם ממדבר האירוע הבודד לחיים איתו ולאלה שמשתרעים מעבר לו.

ההתקרבות הזו לא תמיד פשוטה לקריאה. יש בה וידוי חשוף על עניינים של הגוף והתבוננות חשופה עוד יותר על מה שהגוף הפגוע עושה לנפש. שרית לא יכולה עוד לסמוך על גופה. הוא אינו הגוף שלה, הגוף שהכירה. הוא אכזב אותה והיא צריכה עכשיו ללמוד לחיות איתו. ואיך כותבים תהליך למידה אישי כזה? איך מעבירים סבל פיזי, וחרדה, ומאמץ, ובדידות, ועלבון, ודימוי גוף, ושיבוש וכל מה שאבד?

שרית עושה את זה בכתיבה רצופה שאין בה הפסקות נשימה. מֶּשֶׁךְ בלתי נגמר של עוד ועוד התמודדויות שמתוארות בבהירות חדה, עד שאין מנוס מלהפוך לחלק מהן. מן המיטה הנוסעת במסדרונות בית החולים, דרך מדבקות החיתול וחבטת הגוף הנופל מן המיטה אל הרצפה - אין לקורא שביל בריחה. אין מנוס מלהיכנס אל תוך החוויה האישית. ואם האדם הוא אכן אי בודד, הרי שמילים על גבי מילים על כל מה שקורה בבית החולים ובמחלקת שיקום ובבית הפרטי ועם הבעל והילדים והחברות - מקטינות מעט את הזרות שיש באי הבודד, המרוחק. 

״בגוף שני״ כתוב בגוף שני. זה לא רק מהלך ספרותי. זוהי עמדה נפשית. זה לא אני, כותבת/אומרת שרית. זו את. ואם זו לא אני, היא אומרת, הרי שהתרחקתי מן העליבות שבחיתול, וחוסר האונים של הנפילה מן המיטה, וצליל האזעקה במלחמה, והפחד כשהיא מבינה שלא תוכל להשתטח כדי להגן על עצמה מן הטיל. 

אבל מה שיש כאן באמת הוא ההיפך מהתרחקות. מה שיש כאן הוא התקרבות אל הגרעין: הרי מה שרחוק ממנה הוא הגוף הזה. הדבר החדש הזה אינו הגוף שלה כפי שהכירה אותו לפני השבץ, ואובדן התחושה, ואובדן השליטה בכל מה שתפקד קודם לכן.

אני לא רואה בכתיבה של ממואר עניין אלטרואיסטי. אדם כותב את עצמו. האירוע הוא מסוים. החוויה היא פרטיקולרית. הסובייקט הוא, ובכן, סובייקטיבי.

לפני שנים כשקיבלתי בפעם הראשונה טיפול כימותרפי, ליוותה אותי לאורך כל התקופה תחושה מוזרה של אבק. מעטה פיזי של שמיכת אבקה שקופה שמונחת עליי ומפרידה ביני ובין היקום. היה בכך יסוד אמיתי של השפעת התרופות על הגוף, אבל זו היתה בעיקר חוויה אישית, שאני מתקשה גם היום להסביר לאחרים. זה היה עניין ייחודי ויחידני. בדיוק כמו החוויה של שרית.

אבל בסיפור היחידני, הלא מזויף והחד פעמי יש גם נדיבות גדולה. נדיבות שצריך להודות עליה, משום שכתיבה של עדות כזו היא מאמץ מערטל. קל לטעות ולחשוב שמה שנחשף בפנינו הוא הגוף העירום, הנכות הפיזית. אבל ״בגוף שני״ שרית לא רק מסירה באומץ את הכסות שעוטפת את הגוף, אלא גם - ובעיקר - מגלה את מה שבעומק הנפש. וחשיפה כזו מצליחה, כך אני מקווה, לקרב אליה חזרה את החלקים שבה שאינם נכות ואובדן. לצמצם את ״תחושת השמיכה״ ולהסיר מעט את מעטה הבדידות שעוטף את מי שנסעה לצרפת לחופשה וחזרה בכיסא גלגלים.