top of page

בחורף נביא רקפות

גל רגב

שתיים

מגב הספר: ילד שהתייתם מאמו חי עם אביו בכפר קטן ליד הים ומנסה להתגבר על הגעגועים והפחדים והצער. בשנה הזאת, השנה הראשונה של האבל, הוא יוצא למסעות מדומיינים ואמיתיים ומגלה את כוחותיו שלו ואת כוחן של החברות ושל האהבה.

 

כשרוצים לומר בצרפתית ״אני מתגעגע/ת אליך״ אומרים Tu me manques – ביטוי שהתרגום המילולי שלו הוא ״אתה חסר ממני״.

 

זהו הלך הרוח של הילד בן ה-8 שבספרו של גל רגב, שאמו ״חסרה לי בגוף״, והוא מספר את חסרונה כמו שילדים מספרים, במונולוג מתמשך, שמלא גם במה שילדים לא יודעים בדרך כלל לנסח.

 

המצלמה דרכה הוא מצלם את שנת האבל שלו מתקרבת פעמים רבות אל המוחשי ומתארת ממשות חומרית, כמו ״החול חם כל כך שהוא שורף לי בכל האצבעות..״ או ״הדמעות מטפסות לעיניים ויורדות על הפנים...״. ומדי פעם היא גם מתרחקת לתובנות בוגרות, כמו ״מחשבה מעציבה שהוא (האבא) גם קצת לבד״, או ״הגעגוע רואה טוב גם בחושך..״ ו״אולי בכלל אין דבר כזה גן עדן.״

 

המעברים העדינים בין תפיסה ילדית לניתוחי-על של המציאות יוצרים תמונה של עומק ודמות ילד שמצליח להושיט יד מתוך הדף ולשרוט כשהוא ״לא רוצה להיות בשום מקום״ מכובד העצב על כתפיו, אבל גם לנשום לרווחה כש״העיניים שלי שמחות״.

 

אין שם לילד בסיפורו של רגב. אין שם גם לאבא, או למקום שבו הם גרים. טבע ובעלי חיים יש בו בשפע. הדמעות בו עגולות כמו חיפושית קטנה, על חלזונות נזהר הילד לא לדרוך, פרחים הוא קוטף בעדינות וצוף הוא מתנה עבורו. הוא יודע איך חלוקי נחל ״מתנהגים״ ובעננים הוא רואה צורות.

אל היופי הזה מתלווה ילדה, שהיא חברה כמו שכל ילד צריך, ואבא, שהוא הורה כמו שכל ילד רוצה. שניהם חסד גדול של רגישות חכמה, שנותנת לו עוגן ובונה לו מקלט לחיות בו את החיים שאחרי האובדן.

 

את הספר הזה קראתי אחרי האסון של ה-7.10, אבל לא נכון יהיה להעניק לו משמעות רק דרך הפריזמה הזו, משום שזהו סיפור שיכול לקרות לכל ילד, לכל אחד.

 

למרות זאת, אומר שהוא מנסח בפיוטיות נוגעת ללב את המציאות הבלתי נתפסת של שכול ואבל, שהם מנת חלקנו כאן בחודשים האחרונים, ומצליח לתת מילים לכל מה שחסר מאיתנו מאז.

 

מומלץ.

 


bottom of page