לפני יותר מחצי יובל, באחת התקופות הסוערות ביותר שלי מבחינה בריאותית, שמעתי את שירו של נתן יונתן ״צלילי קסטה רחוקים״ בביצועה של רונית אופיר. אז וגם היום הוא גורם לי לבכות, שכן הוא מבטא את הכמיהה לשוב אל מקום בטוח ומכיל ממקום שאינו כזה.

הכמיהה הזו, שלא גיל, לא נסיבות חיים ואפילו לא מוות יכולים להעלים אותה, חרותה בכל מילה בספרו הפיוטי של זיו יונתן.

הספר הזה הוא דיאלוג שלא התקיים במציאות בין האב נתן יונתן לבנו זיו. הוא השאיר לבנו עשרה ספרים, ובתוך כל אחד מהם - מכתב. זהו דיאלוג שבור של מילים כתובות. דיאלוג אינטימי בין שתי נפשות על ״המטען המסתורי שהנחיל לי״. זיו קורא ותוהה. קורא ומחפש את אביו. קורא וזוכר. קורא ומשיב את מה שלא נאמר בחייו של האב ונאמר כעת, אחרי מותו.

מותו של ילד, גם אם הוא כבר גבר צעיר, הוא מוות שמחרב בתים ואת האנשים שבתוכם. מותו של ליאור בן ה-21, בנו של נתן ואחיו של זיו, במלחמת יום כיפור עשה את זה בדיוק. וחורבן, יאמר כל מי שעבר בו, יודע לשחק מלוכלך. הוא לובש פנים שונות אצל כל נחרב. הוא אחד אצל הורה ואחר אצל אח. והאֲחֵרוּת יוצרת מרחק. היא יוצרת ״שטח מפורז״ כפי שמתאר זיו את שולחן הכתיבה של אביו שעמד ביניהם. היא יוצרת רווח שחיים שלמים לא מספיקים בכדי לסגור.

זיו יונתן ״מדבר״ כאן עם מכתביו של אביו ועם הספרים שבחר במילים שיש בהן כאב ואהבה במידות שוות. לא קראתי את כל ה״שיחות״ ביניהם בבת אחת. עצרתי פעמים רבות, עשר פעמים ליתר דיוק, אחרי כל שיחה כזו.

עצרתי משום שצריך לקחת אוויר בין השניים. בין הכעסים והבדידות וצלקות הילדות, הנעורים והבגרות, והחיפוש אחר האב השכול הנעלם מצד אחד, ובין האהבה והקשר העמוק והגעגוע מן הצד השני.

עצרתי משום שכתבתי בדמיוני את מכתבי התשובה שלי.

עצרתי משום שכאבתי את כאבו של זיו ואת כאבו של נתן בו זמנית ותוך כדי.

עצרתי משום שיש כאן גם ספרות גדולה - כולל מובי דיק של מלוויל, הזקן והים של המינגווי, מאה שנים של בדידות של מארקס, טרטיף של מולייר ועוד - שמחייבת עצירה משל עצמה. יש בה תנועה הלוך וחזור בין העולם הרחב והעולם הפנימי. יש בה ״צילום רנטגן מבהיל בדיוקו של הגלקסיה הנפשית....״

זיו יונתן הולך כאן אל אותו מקום פעמיים. בפעם הראשונה הוא נשא אותי אל החורבן האישי, האובדן והאבל הפרטיים, החשבונות היחודיים שבין בן לאביו, הסינגולריות של נקודת הקיצון של האבל, שנטעה בשניהם ״ערוגות של תוגה, לצמוח בתוך חיינו.״ ובפעם השניה הוא מצליח ״להעיר״ את האב המת דרך הספרות ומה שעשתה בו ולו.

ההליכה הזו נוגעת ללב כל כך, מרגשת כל כך, מעלה אל פני השטח פעמים רבות את המילים מתוך ״צלילי קסטה רחוקה״:

.... ילד כשתהיה רחוק שם לבדך / החברים הכי טובים שלך יהיו געגועיך...