יש אנשים שמהלכים בינינו עם גדם. מראות של פרוטזות משוכללות מחוברות לחלקי גוף קטועים נהיו רגילים עבורנו בשנתיים האחרונות, אבל זהו גדם בלתי נראה. עיניים אינן יכולות לראות נפש קטועה. לא דם זורם בה, אלא ריק. ריק מלא. מלא במשהו שאלו מאיתנו שזה לא קרה להם ״באמת״ לא מכירים. 

יש אנשים בינינו שזה קרה להם באמת. שהדפיקה היתה בדלת ביתם. שהגדם נוצר בהם באיבחת הדפיקה בדלת והוא שם מאז. האנשים האלה תמיד יהיו ״אבא של״, או ״אמא של״, או ״אח של״ או ״אחות של״, או ״בן של״, או ״בת של״, או ״חבר של״.

תמיד ״של״ ריק מלא. 

רן גולן, אבא של יוני שנלחם ונהרג בקרב מול מחבלים בנחל עוז בבוקר 7.10.23, מהלך בינינו עם גדם יוני. עם נפש קטועה. ומי שנפשו לא נקטעה קשה לו לדעת את נפשו של מי שכן. אנחנו זקוקים לסימני דרך. אנחנו זקוקים למבט אל הנבכים והתהומות שהותיר אחריו גדם יוני. מבט פנימי הוא חודרני. הוא כואב. הוא מפחיד. הוא מסע שיש לו תאריך התחלה אבל אין לו סוף. 

רן גולן, אבא של יוני, כתב מסע כזה. ״דגיגי זיכרון״ הוא קרא לו, וזה מה שהוא. זו לא ביוגרפיה, למרות שהוא צועד בשבילי הזמן ונספרים בו מועדים. זה לא חיפוש של הגיון בתוך הכאוס, למרות שהוא מנסה לתת סימנים בדבר הבלתי ניתן לסימון שקרוי ״שכול״. זה ״יומן מסע לעומק נפשו של אב שכול״ כמו שאומר רן.

לאלה מבינינו שמזלם שפר עליהם - זה הכי קרוב שנוכל להגיע אל הגדם.

את הפוסט הזה אני כותבת יום אחרי השביעי לאוקטובר ושבוע ימים לפני האזכרה של יוני.

יוני, בנם של רן, עדי והילה ז״ל, אח תאום ליותם, אח לדור ולאחיותיו מאיה וליהי, נפל בשבעה באוקטובר 2023 בעת שהיה מפקד טנק בגדוד 77. הוא נלחם במחבלי חמאס ולאחר שהטנק נפגע הגן בגופו על חבריו לטנק, שהצליחו להינצל.

את סיפור חייו הקצרים כתבתי ב״גחליליות״ אחרי מותו. את מה שקרה וקורה למי שהוא ״של יוני״ אני מנסה להבין ב״דגיגי זיכרון. 

נסו גם.