מגב הספר: ״אשה פוגשת גבר. הוא מגושם, אבוד, חסר מעש, ילדותי, ובעבר היה סולן של להקת רוק שכוכבה דרך לרגע. עכשיו שניהם... נדונים להסתובב יחד בלילות... וכל הזירות האלה נעשות תפאורה לחווייתם התיאטרלית.״

קריאה בספר הזה היא אכן חוויה תיאטרלית. היא מפעימה, מושכת, מפעילה זיכרונות, מניעה את הקורא מצד אל צד. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מעליבות מוזנחת ומתקלפת להתענגות דשנה. מ״תועפות אהבה״ ל״הבערה והעלבון?. 

האחו של ענת עינהר עומד על ארבעה:

על האישה, 

על הגבר, 

על ״אהבתי״ - כפי שהיא מכנה אותו, לא ״אהובי״ אלא ״אַהֲבָתִי״ - האהבה עצמה, שיש בה את כל הצד אל צד הזה,

ועל השפה. 

והיא, השפה, תופסת מקום משל עצמה. היא לא צורה. היא תוכן של ממש.

שכן איך ייתכן שעברית, שפת אימי היומיומית השגרתית, הופכת אצל עינהר ליופי כזה? 

שטר של מאתיים שקלים הוא ״הבזק טורקיזי״. כשדלת נסגרת ״הדהוד טריקתה עוד ייבב בחדר המדרגות ונגוז אל האין״. סיבי צמר של מעיל ״עקצצו כמו שיירות נמלים על עורי״. ועוד ועוד פנינים של ממש, שדומה שאי אפשר היה ללמוד משהו על אותה אהבה אם היו אחרות. 

הן לא מניחות למי שקורא אותן עד הסוף - עד לטקסט המופלא שנתן לספר את שמו.