top of page

הארגונאוטים

מגי נלסון

אסיה

את הארגונאוטים קראתי בהמלצתה של מירי רוזובסקי – העורכת שלי. היא ידעה למי היא ממליצה ועל מה...

זה לא ״סיפור״, אם כי יש כאן סיפור. סיפור אהבה. ממואר של יחסים בינה ובין הארי – אמן נזיל מגדרים. לא גבר ולא אשה.

זו לא מסה תיאורטית, אם כי יש כאן דיון ביקורתי, אקדמי במהותו, על האופן שבו שפה מתייחסת למושגים כמו אהבה, מין, חיים ומוות, הורות.

זהו טקסט שנע בין שניהם, בלי להגדיר היכן מתחיל האחד ונגמר האחר. התנועה הזו מסעירה, משום שהיא  מחקה את חיי הנפש האנושית, שאין בה גבולות מוגדרים והיא מנסה כל הזמן לנסח לעצמה את ״הדבר״ בזמן שהדבר מתרחש.

מה שמגי נלסון עושה כאן הוא ״ פְּנִיָּה מִיֶּדַע מקיף מבחוץ לכיוון בועה מופנמת.....״ (עמ׳ 47 – דיון תאורתי על לידה), תוך כדי קטעי פרוזה יפים כמו ״אף פעם לא אהבתי אותך יותר משאהבתי אז, עם שקיות הקול-אייד שלך, בגבורה שבה הלכת לניתוח כדי לחיות חיים טובים יותר, חיים של מגע הרוח בעור...״ (עמ׳ 99 – סיפור ההחלמה של הארי מניתוח שינוי מגדרי) וחוזר חלילה ושוב ושוב, תוך כדי חקירה מתמדת של האופן שבו שפה יכולה (או לא) להמשיג את מגוון ההתרחשויות (המנטליות או הפיזיות) בהן היא עוסקת.

הארגונאוטים אינו מתאים לקריאה אגבית. הוא מצריך התעמקות ויש בו שפע רעיוני. מקטעים ארוכים יותר או פחות נרקמים יחד לטקסט שיש בו גם וגם. גם אינטלקט וגם רגש. גם פרויד וויניקוט וגם אליס מונרו. גם אישה וגם גבר. גם אימהות וגם מיניות. גם דברים ברומו של שכל וגם כאבים ברומו של גוף.

מומלץ.

 

  

bottom of page