קראתי את הספר הקצר הזה, שיצא לראשונה לפני עשרים וחמש שנים, יחד עם סערת ״ביירון״ והגשם האינסופי שהביאה איתה. לכאורה זה אמור היה להתאים לאווירה האפוקליפטית של רוחות עזות, רעמים וברקים וכל מה שאני שונאת בחורף, אבל במציאות ההיפך הוא הנכון. ״הגשם הצהוב״ הוא ספר של שקט. של דממה המונחת על הכפר שהתרוקן מאנשיו. דממת הבדידות. 

גבר נותר לבדו בכפר אינייליה בפירנאים הספרדיים, שתושביו עזבו אותו בזה אחר זה. הרקע העלילתי הזה הוא שיקוף של תהליך ההיעלמות של הכפר, של קהילת האנשים תחת ה״לבד״ האנושי, של החַיּוּת תחת האובדן. אמנם יש התרחשויות בין הדפים והקורא מגלה כיצד נשאר לבד, מה קרה לילדיו ולאשתו, כיצד עזבו שכניו ואיך נראים בתיהם אחרי שעזבו - אבל לטעמי המוקד כאן הוא הרעיון. החשיבה ולא העלילה.

לימסארס שם בפי הגבר את המילים העגומות ״...שאני מזמן רוח רפאים בודדה באמצע השכחה והחורבות..... כאן לבדי, לבד כמו כלב, ראיתי את הימים ואת החודשים עוברים.״

בכתיבה של עגמומיות כזו יש אכזריות. היא מניחה בפנינו ללא מיסוך את הבדידות האנושית, יחד עם הטבע המשתלט על הבתים הנטושים, הקריסה הפיזית שלהם והעזובה שמתרחבת מבית לבית ולאורך מה שהיו פעם שבילים, שכן אין עוד מי שיתחזק את הבתים. 

זוהי לא קריאה מרנינה. היא מלאת חיים בגלל איכותה, אבל גם מלאת תחושת שיכחה, תחושה של מוות. ולכן היא גם דורשת עומק והיא חייבת להיות כזו שמפעילה, שנוגעת ללב, שאחרת קל לעזוב ספר שמדבר על עזובה. 

לימסארס מצליח במשימה הזו בכתיבה לירית, אישית מאד, ולא צעקנית. דווקא האיפוק והשקט מצליחים להקביל בין הטבע שסביבו למצב הנפש שבתוכו. האתגר החיצוני שבחורף המושלג המנתק אותו מן העולם החיצון, כמו גם הרוח המערבלת גשם של עלי שלכת צהובים בסתיו, או ענפים משתרגים בצפיפות המסתירה סימני חיים, מנסחים את חוסר התקווה הפנימי במשפטים כמו ״זמן שאיננו אלא חול המוטל על ליבי..״ כמה יפה. כמה עצוב.

השימוש באיתני הטבע כהדהוד לתהליכים אוניברסליים אך גם נפשיים אישיים אהוב עלי מאד. אזכיר בהקשר הזה את שיריו האקו-פואטיים של אולב האוגה ב״הנהר שמעבר לפיורד״. 

קשה להמליץ על ספר שמלנכוליה שולטת בו, אלא שאני ממליצה. משום שיש משמעות בהתבוננות המוצעת כאן. זוהי התבוננות שהיא מעבר לאישי, המקומי. זהו ייצוג של תהליך ההתפרקות של מה שהיה ושל התמודדות עם מה שנותר. 

באחד מן הקטעים שיש בהם יותר פילוסופיה ופחות התרחשות אומר הגבר הבודד ״... השלמתי עם הידיעה, שגם אני מת בזכרונו של בני ובזכרון האנשים שפעם היו חברי ושכני.... כשכאב מורעף על ריאותי כמו גשם צהוב ומר... המבשר את מותי בין הדממה לבין חורבות הכפר הזה, שבמהרה ימות אתי.״

״הגשם הצהוב״ אינו ספר שמתאים לכולם. אני קראתי אותו עד סופו, למרות החורף ולמרות השנתיים האחרונות, שהיו ועודן מלאות בשכול ובמוות. 

ואולי דווקא בגלל אלה.