ההתערבות
אורנה לנדאו
זמורה ביתן

חזרתי בזמן כמה שנים וקראתי את ספרה של אורנה לנדאו, שיצא ב-2016, לפני כ-7 שנים. אני הייתי אז בעיצומה של טלטלה בריאותית ואישית גדולה, ורציתי לבדוק במה היתה היא, בתור המייצגת בעיניי של האנשים ״האחרים״ עם החיים הנורמליים. ואכן – זהו סיפור של נורמליות. של אנשים רגילים, יואב ומיה, בני 45 או קצת יותר, הורים לילד שבגר ועזב את הבית, אחוזים בשגרת נישואים, שמחליטים יום אחד על התערבות ביניהם: מי יצליח למצוא מישהו אחר במשך שלושה חודשים שבהם ייפרדו מרצון. הם מחליטים ״לפתוח את כלוב הזהב של הנישואים המאושרים..... מסתערים על החופש להתנסות בדברים חדשים..... מממשים תשוקות שכבר הספיקו לשכוח....״ (מגב הספר). יש כללים להתערבות הזו. הם מפרים את כולם. יותר מזה אני לא רוצה להסגיר. אבל אני כן רוצה להתעכב על המילים של אורנה, שמסתדרות יחד בפשטות קריאה, כדי להזכיר לכל קוראת בת הגיל המסוים הזה איך היא ״...אישה עייפה בגיל העמידה, רק צל של האישה שנשא לאישה פעם...״ (עמ׳ 24), עם ״..הבליטה שבאזור הבטן....רגליה הארוכות והיפות הפכו עבות...״ (עמ׳ 90). ולכל קורא בן הגיל המסוים הזה איך גם הוא ״מתקשה לזהות בדמות ההיפי המזדקן הנשקפת שם את דמותו שלו״ (עמ׳ 100). שניהם שם. גם מיה וגם יואב. אם שיוויון אז עד הסוף. יש כאן גם את הצד שלה וגם את הצד שלו. ויש שם גם את תחושות התיעוב העצמי, והספק, ובגידת הגוף. אין רחמים בתיאורים האלה, במראה שאורנה מניחה מול קוראיה. מצד שני, אין גם הכחשה של מה שכן טוב בהתערבות הזו, ואין צניעות קרתנית או מיעוט של פרטים בתיאורי הסקס הרבים (בעברית! וכתוב כמו שזה צריך להיות כתוב! כיף גדול!). כמו החיים. גם טוב וגם רע. אבל אין לטעות בספר הזה ולחשוב שהוא רק קליל וקריא ומענג. כי הוא יודע לגרד את פני השטח של הגוף ולהגיע אל שכבת הנפש. כבר בהתחלה מתקמטות הפנים בהזדהות כשקוראים את ״...כבר בקושי היו עוד ״היא״ ו״הוא״ בתוך כל האנחנו שלהם (עמ׳ 11). ומיד מבינים שכאן מסתכלים בישירות אל הפשרות שכולנו עושים, אל מותו של הפוטנציאל האינסופי שגלום בגיל הצעיר ואל אובדן האפשרות וההבטחה שהיו בו, אל הבחירה באמצע המאחד וזניחת הנפרדות, אל הרומנטיקה שהתחספסה והשאירה אחריה משבר. יש חירות גדולה בעמדת הסופר. כתיבה מאפשרת לחיות עוד חיים, לעשות את כל מה שאסור בחיים האמיתיים ומותר בחיקם החמים והמגן של הדפים. אבל אורנה, שלקחה לעצמה את החירות הזו, הקפידה לנסוך לאורך הספר גם איזה דוק של נחמה, ליטופים קטנים של אהבה גדולה, שלא מבטלת את כאבי הגוף והנפש, אלא חיה לצידם. רוב האנשים לא חווים משברים מסכני חיים לעיתים תכופות – וטוב שכך. אבל גם משבר נישואים הוא משבר, אולי לא מסכן חיים אבל בוודאי מסכן נפש. נהניתי מאד להלך עם אורנה לנדאו בשבילים המסוכנים האלה.