החזאית היא נובלה בשלושה חלקים, הקרויים על שם גיבוריה: החזאית, אביה המורה והנערה נכדתו/אחייניתה. הסיפור הקצר מתרחש ביישוב דרומי שכוח אל ומתמקד בניסיון תושביו להיאבק אל מול איתני הטבע, שתופסים כאן צורה של שיטפונות מאיימים וכלבי פרא הקרבים אל בני האדם.

החלק הראשון מתמקד בחזאית, המספקת לתושבי העיירה תחזיות מזג אויר. מילדותה חשבה שהיא ״אוהבת את איתני הטבע הללו, שהיא והם באותו צד, זה בעד זה.״ הם רואים בה מקור סמכות וידע, אבל מתאכזבים כשהיא לא ״מספקת״ מזג אויר נעים המתאים לתוכניותיהם.

החלק השני מתמקד באביה, המורה לספרות, שמגייס את תלמידיו לפעילויות בסביבה הפראית שמקיפה את היישוב, והיא, הסביבה, מטיחה בפניהם כלבי פרא וצינור ניקוז מים שצליל נוראי ועצוב בוקע ממנו.

החלק השלישי מתמקד בנכדה הצעירה, המחפשת ללמוד גם מן הסב הקשור לאדמה ולסביבה וגם מן הדודה החזאית מחזיקת הידע. כאן מרים הטבע את ראשו בדמותה של עופרית, ש״כל כולה טבור העולם הרך.״

סופה של הנובלה מגיע בתום החלק הזה, ובו הטבע, ביתר שאת, ולא בני האדם, הוא האופף את הדמויות כולן.

בשלושת החלקים הטבע אינו נענה לבני האדם. הוא אינו מתרפס בפניהם והם אינם מצליחים לשלוט בו. את חוסר האונים מולו הם מפנים, מטבע הדברים, אל מי שחוזה אותו. אל מי שיודעת את סופו של המאבק ביניהם: ״כאילו יש כאן שניים, עיירה וטבע. כאילו הם לא אחד. ויום אחד, בלי ספק, בקרוב או בעוד זמן רב מאוד, הרחוב הזה יתמוטט אל התהום ושוב יתאחד עימה.״

לכאורה - זהו סיפור שעוסק בפגעי מזג האוויר, בהתנהלות בני האדם מולו ובתוצאותיו ההרסניות. הוא אכן סיפור כזה, אלא שהוא גם סיפור על יחסים. על אנשים. על בדידותם אל מול כוחות גדולים מהם, בין אם אלה עוינות, בדידות וניכור אנושיים ובין אם אלה עוצמת המים ופראות בעלי החיים.

השפה הסיפורית מהפנטת, כמעט שירית לעיתים. ווייס גבאי מצליחה ליצור בספר קצר על ייקום מסוגר וספציפי תימה עכשווית כללית של שינויי אקלים, יחד עם תחושה מערערת של התרחשות קסומה, מסתורית וטרגדית באופיה, שאי אפשר להימנע ממנה.