הילד של לגיון הזרים
לאה איני
כתר

מגב הספר: בדירה קטנה בתל אביב של תחילת שנות השישים גרים שלושה: אבא, אימא וילד. את הדלת הם לא פותחים סתם. תמיד יוכלו לבוא הנושים ולעקל את מה שעוד לא נלקח. הם זוכרים חיים אחרים. פעם היה להם הרבה יותר, גם תקוות וחלומות. אבל המפעל המשפחתי ספק־נשרף ספק־הוצת, ואותה אש משיכה לדלוק בחייהם.
החודשים האחרונים היו עבורי, כמו עבור רבים אחרים, חשכה מתמשכת. מבלי נחמה, אפילו לא זו שבספרים. נאלמתי. לא הצלחתי לכתוב ולא רציתי לקרוא. כששבתי בזהירות ובאיטיות אל המילים קראתי את ״הילד של לגיון הזרים״. מצאתי בו צלקת, שלפרקים נפצע בה הגלד ושוב היא דיממה, משקפת נכון כל כך את אותה חשיכה.
לאה איני מספרת בו על משפחתו של עירד, בן זוגה שנפטר וביקש ממנה לפני מותו ״אני רוצה להיות ספר שלך״.
והיא נענתה ובנתה רומן, שאינו ביוגרפיה במובן של תולדות חיים כרונולוגיים, אבל היא עולם שלם של משפחה כאוטית. כואבת. משפחה של אחרי טראומה, ובעצם – משפחה שהטראומה היתה בה תמיד. והיא עולם של ילד – הוא עירד.
היא כתבה קולות רבים, בכאוס מכוון של זמן ומקום, בריבוי מגוון של סגנון וסוגות, במערבולת שמדייקת את עולמו של עירד, ובתוך כך – מבלי דעת – גם את מערבולת אסוננו כאן.
במעבר אין סופי בין עבר והווה. בין נפש אחת לאחרת. בין פחד לכאב. בין סליחה לבדידות. בין סימני פיסוק צועקים למופת של שפה. בין המתנה לאבא ״שיפסיק לכעוס״ לבין הידיעה ש״לא יסלח לאביו לעולם״. בין האיש ש״שנתו התעמרה בו״ ו״כל האנשים..... פירקו את אבריו, חוררו את ליבו וגזרו את כוחותיו כדי רצועות של נשימות חטופות.״ לבין אמא ש״היתה עושה מים מפחדיו״. בין אלימות של ממש שהשתוללה בחייו ולפתה אותי מבלי להניח לי.
ילדות כזו, כמו של עירד, היא בלתי נשכחת. לא אכפת לה כמה זמן עבר. היא תוקפת כשהיא רוצה וכל מה שנותר לקורא הוא להתמסר אליה ולהיות עדה לה.
אמירה ידועה היא שאדם לא מת באמת כל עוד חי מישהו שזוכר אותו. אוסיף ואומר שאדם לא מת באמת כמישהו כותב עליו. כותב אותו.
המלאכה הספרותית של כתיבה ״על הילד שלא הכרתי ונשא את שמך״ היא, בעיני, התגלמות האינטימיות ומתנת אהבה אמיתית, מפני שהיא אקט כפול של חשיפה. גם של נשוא הספר, וגם של הכותבת.
הרי מעשה הכתיבה, בין אם פרטיו נשענים על אמת ובין אם הוא פיקציה מוחלטת, חושף את תוכה של הכותבת. את עולמה הפנימי. את האופן בו היא צופה על העולם שמחוץ לה, את הפרטים שהיא בוחרת לזכור ואת אלו שהיא משמיטה, איך היא חומלת. איך היא כועסת. את מה ומי היא אוהבת.
ומעשה הכתיבה הוא גם נחמה אמיתית.
נחמה לניצולים של ילדות כזו, נחמה למי שכתבה אותה, נחמה למי שקורא.