סיפורו של מתיס, גבר רפה-שכל, החי עם אחותו הגדולה הֵגֶה בבקתה מבודדת ביער נורווגי מול אגם. היא מפרנסת את שניהם בסריגה אינסופית של סוודרים. הוא תלוי בה לחלוטין במובן הפיזי וגם בזה הרגשי. בגלל מוגבלותו – בעלי החוות שמסביבם אינם מעסיקים אותו, ואחותו מעודדת אותו למצוא עבודה ולהפוך את סירתו למעבורת באגם. היכולת של וסוס לכתוב את תודעתו של אדם אחר, לא כל שכן אדם המוגבל בשכלו, מעוררת התפעמות של ממש. בכתיבה מצומצמת הוא מצליח לתאר את עולמו הפנימי של מתיס, שהוא סוער ועשיר במחשבות, אל מול המשפטים הפשוטים שהוא מפיק, ושאינם מצליחים לבטא את מה שבנפשו. מתיס מודע באופן חריף להבדלים בינו ובין האחרים ״החזקים והחכמים״ כלשונו. ולמרות שמכנים אותו בכפר ״הגולם״, יש גם רבים שמחבבים אותו, ובכל מקרה הם אינם מתנכלים לו. בין השורות, אגב, מתגנבת כאן, לדעתי, אמירה חיובית על היחס הנורווגי לחלשים שבחברה. אבל - הוא מלא פחדים, הוא בודד, הוא חווה את הטבע שסביבו במלוא העוצמה ומייחס לו כוחות אדירים וסמליות. לזוג עצים יש משמעות – הם מסמלים עבורו אותו ואת אחותו. לסופות הברקים יש משמעות – הן מסמלות בעיניו את הסכנה שבאובדן אחותו. למעוף ציפור החרטומן שמשתנה לפתע יש משמעות – הוא מזהה את השינוי הקטן, הזעיר בעצם, שאינו דרמטי כלל מבחינת כל אחד אחר, אבל מבחינת מתיס יש לו חשיבות גדולה. כשהשגרה והטבע סביבו יציבים - כך גם הוא. שקט ורגוע: ״מתיס בדק אם השמיים בהירים ונקיים מעננים הערב וכאלה היו השמיים...... חש מוגן שכן השמיים היו יפים." אך כשהשגרה הזו מופרת – כל מהותו של מתיס נמצאת בסכנה. מתיס מביא במעבורת אל ביתם איש זר, שגואל את אחותו מחייה כרווקה מזדקנת המטפלת באחיה רפה השכל. בכך הוא גוזר על עצמו במו ידיו את איום הפרידה מאחותו, ובסופו של הסיפור הוא ״התערפל וצעק בחוסר ישע תהומי. על פני האגם השומם קולו נשמע כמו קריאת ציפור זרה. עד כמה גדולה או קטנה הייתה הציפור הזאת, זאת לא ניתן לשמוע." וסוס אינו מייפה את מצבו של מתיס. אבל הוא כותב אותו באופן חומל ואוהד ומצייר תמונה מדוייקת ומכמירת לב של ילד-מבוגר, שלא מצליח להסביר לעצמו את השינויים החיצוניים שסביבו, ולא יכול לבטא את רגשותיו הגואים בגללם: רגשות של פחד, תשוקה גופנית, איום מזרים ועצבות. עצבות אינסופית מלווה את הסיפור הקטן והפיוטי הזה, את התנועה שבין העולם הפנימי וההשתקפות שלו במרחבי הטבע החיצוניים. יש משהו, לטעמי, ביצירה שנבראת בארצות הצפון שמעורר בקורא תחושה מתמדת של דבר מה מבשר רעות שממשמש ובא. אולי זו השמש שלהם, שהיא מעומעמת תמיד, נסתרת מאחורי רובד תמידי של ערפל, ואינה דומה לשמש שלנו, העזה והחושפת כל. הציפורים – אחד הספרים הטובים שקראתי.