הרמאית הישרה
טובה ינסון
כתר
מידותיו הקטנות של ספרה של ינסון מסתירות עלילה שהיא סיפור מתח פסיכולוגי. הוא נכתב במיעוט מלל, בשפה מצומצמת וחסרה מימד לירי, כזו שממלאת רק ספרון קטן, אבל מושכת את הקורא אל תוך התהליך הנפשי של הדמויות.
לכאורה – סיפור ברור. האחת – קתרי קלינג – ענייה המבקשת לעצמה כסף. השניה – אנה אמלין – עשירה המתגוררת לבדה בבית גדול. האחת מבקשת להשיג את מה שיש לשניה. וברקע – השלג על צורותיו וגווניו בכפר בפינלנד. קתרי מצליחה בתחבולות ובחכמה לעבור לגור בביתה של אנה, יחד עם אחיה מטס והכלב חסר השם שלה, ומנסה שם להגשים את מטרותיה.
למעשה – זהו סיפור שבו דבר אינו כפי שהוא נראה. סיפור על העמדת פנים. על רמייה. על היפוכים.
קתרי הענייה, שאנשי הכפר אמרו עליה ש״לא אכפת לה שום דבר חוץ ממספרים ואחיה.״ היא חשדנית ואינה סומכת על איש. יש בה צורך עיקש בסדר, היא חסרת פניות והיא אף מכונה ״מכשפה״ ולא רק בשל מראה. קתרי הענייה, המסיימת את הסיפור כש״המספרים המשיכו לרדוף אותה, אבל הם לא היו עוד בעלי בריתה״ (עמ׳ 162).
אנה העשירה, שאותם אנשים רואים בה אישה פזורת דעת, נחמדה, פתיה אפילו, ציירת מוכשרת שמציירת לפרטיה את אדמת היער ו״מקלקלת״ את ציוריה בדמויות ארנבים פרחוניות. הוריה נפטרו זה מכבר וגם קשרי החברות שרקמה בעבר הולכים ונעלמים. אנה העשירה, המסיימת את הסיפור זועפת, חשדנית, ו״נימתה נבזית.״ (עמ׳ 215).
האח רפה השכל, ש(לכאורה) כל חייה רוצה קתרי לשמחו, מתגלה כחכם יותר ממה שאומרים עליו.
ואפילו הכלב, שצייתנותו לגבירתו ואלם הנביחות הבלתי רגיל שלו בתחילת הסיפור משתנים, והוא הופך לחיית פרא זאבית ותוקפנית, כי הרי ״כמה זמן תוכל מי שהייתה חיית פרא להתכחש לפראותה?״ (עמ׳ 12).
שתי הנשים בודדות. אין להן, למעשה, אף אחד. תמונת המראה שהן מהוות אחת לשניה, ושטובה ינסון מחזקת אותה עם דמויות המשנה – האח, החנווני, חברתה של אנה, השליח ואחרים, נותרת תמונת מראה – אלא שהיא מתהפכת.
עם סיום הקריאה נותרת השאלה עד כמה באמת אנו מכירים את האחר? מי הרמאי ומי המרומה? אצל מי נמצא למעשה הכח, ומהי מחירה של העמדת הפנים הנוכחת תמיד ביחסיהם של בני אדם זה עם זה?
הסיפור בעל השם המדויק מלווה בתחושה מתמדת של כוונות שאינן מובנות עד הסוף. במובן זה הוא מזכיר סרטי מתח סקנדינביים, שדווקא אינם אהובים עלי, אבל המהלכים שבהם – כמו בספר ״הרמאית הישרה״ – חכמים ומעוררי מחשבה