״ועודך בחיים״ הוא הספר השני שכתבה לאה איני אחרי מותו של בעלה עירד ומתוך אבלה האישי הכבד. קדם לו ״הילד של לגיון הזרים״ – שנכתב מתוך צווי/בקשה של עירד עצמו. ספרה החדש הוא ממואר של פרידתה מעירד והחיים אחרי מותו, יחד עם ״גאות החול״ – רומן שכתבה לפני למעלה משלושים שנה, ומספר את סיפורה של אלמנה צעירה.

שני הספרים שונים זה מזה ביותר ממובן אחד, אבל בשניהם נושבת רוח של עוצמה. בעוז היא נושבת, עד כדי כך שבקריאה הראשונה של שניהם הרגשתי שאני נהדפת מעוצמת אהבה.

זו לא אהבה במובנה המתקתק, כמובן. ההפך הוא הנכון. זו אהבה לאיש שאי אפשר לחיות בלעדיו, ולכן הוא ממשיך לנכוח.

אסביר: ברבים מן הדברים שנכתבים על ״ועודך בחיים״ נאמר שהוא ״אמיץ״. שנדרש אומץ רב לכתוב את שלאה איני כותבת בו בגילוי לב: הייאוש, הכאב, הגיחוך, הכעס, יצר הגוף וכח הנפש. אבל אני חושבת שהאומץ הנדרש שלא לכתוב אותו הוא רב לאין שיעור. מבלי להמעיט בהשקעה שבהעלאת המילים על הכתב, אומר שדווקא במה שנסתר מאותיות השחור-על-גבי-לבן טמון הערך:

הממואר (וגם הרומן שכמו חזה אותו שנים קודם) נכתב מן המרחב שבין החיים למוות. מן המקום שבו לאה מתבוננת על הפרידה מעירד משני צדדיה. זה שמותיר אותה צופה בו גוסס ומתרחק ממנה וזה שמביט בו נשאר גם אחרי שרחק. זהו מרחב מבלבל, לא ברור, דורש זמן עד שיתהווה, עד כדי כך שהוא מחייב כתיבה פרגמנטית. פסקאות ממוספרות לפי סדר התרחשות התהליך הנורא של פרידה. עבורי – זו היתה הדרך הנכונה לקרוא בספר הזה. היא סיפקה לי מדי פעם אתנחתא. הפוגה שאפשרה לי לעצור לרגע ואז לשוב אל המרחב הזה, שאני עצמי נעתי בתוכו לא פעם ואת כאביו אני מכירה היטב.

מי שמכיר אותי ואת מה שאני כותבת יודע היטב עד כמה חזקה האחיזה שלי בגשמי. במה שנסתר מן העין ואי אפשר לגעת בו בחושים – אני מתקשה להאמין. וכאילו פנתה לאה אליי ולשכמותי היא כתבה: ״אם את הקוראת מפחדת, ספקנית, מתבצרת בדעתך, דלגי על ספרי..... אם את סקרנית דייך להיפתח להיות החיים והאהבה נצחיים, כי זה מה שהם (לא בדיתי בספרי מילה!), אשמח אם תקראי...״

ואני, שהנסתר לא נוכח בחיי, שלא חוויתי חוויות סף מוות, ושעבורי - המרחב שדיברתי בו מוגדר וגבולותיו ברורים וסופיים – לא יכולה שלא לקרוא את ״ועודך בחיים״ כאמת מוחלטת. אמת שאינה שואלת מה ״נכון״ או ״קיים״ ומה אינו. אמת שהיא לא של ״חוץ״ אלא של פנים. אמת שנוכחת גם בחיי ספקנית-רציונלית כמוני.

על ״הילד של לגיון הזרים״ כתבתי ש״אדם לא מת באמת כשמישהו כותב עליו. כותב אותו.״ וש״מעשה הכתיבה הוא נחמה אמיתית.... נחמה למי שכתב ונחמה למי שקורא.״

אלו מילים שנכתבו לפני כשנה וחצי, על מה שכתבה לאה אז. ואת אותן המילים ממש אני כותבת גם עכשיו.

כי יש אנשים שאי אפשר לחיות עם מותם. ולכן עודם בחיים.

מומלץ.