ספר ביכורים קצר המספר על תמנע, ישראלית שחיה עם בעלה ובנה בעוני בכפר איטלקי. בגוף ראשון מספרת בדי על שישה חודשים בחייה של עקרת בית, מהגרת, המתמודדת הן עם תרבות ושפה זרות והן עם קשיים כלכליים חיצוניים ונפשיים פנימיים.

האוירה שבדי יוצרת היא אוירה של זרות ובדידות:

תמנע שלה אינה מבינה ביטויים באיטלקית (למשל הביטוי ״בחוץ כמו מרפסת״ באיטלקית פרושו ״משוגעת״, כך מתחוור לה). היא סופרת את ימיה ואת פרקי הספר לפי לוח שנה נוצרי המפרט מועדים זרים (אחד מהם הוא אותו חג המכשפה שבכותרת, בו ״שורפים״ את השנה החולפת שהסתיימה).  היא מתבוננת ב״חוץ״ דרך חלון זכוכית, לפעמים יושבת כך מולו במשך ימים שלמים.  היא מוצאת עבודות מזדמנות ״של מהגרת״, כדי שתוכל לשלם את דמי הלימוד של בנה בבית ספר פרטי.

שפת הספר היא שפה קונקרטית. כזו שמדווחת על אירועים ובו זמנית גם על האיכות שבהם, והתיאורים האלה משקפים את מצבה הנפשי, שנע לאורך הספר ממלנכוליות לשיגעון.

כך, למשל, היא מתארת את הווילה הקרובה לביתם כ״רכס שטוף חיוורון״, או חדר שמואר דרך חרכי וילונות כ״קווי המתאר שבחדר פרכסו בתהייה״, או שטיח שנשכבה עליו כ״לא נקי אבל רך״.

העלילה, שאינה ארוכה, מתכנסת לשני שיאים, באחד ניצול מיני הופך בטן ומאיץ דופק, ובשני אובדן של שפיות. תמנע מפסיקה לישון בלילה, מתבוננת על הסיד המתקלף למראשות מיטת בנה, ולבסוף גם גוררת אותו איתה החוצה אל הקור.

סופו של הסיפור הוא פתוח, וגם הוא – כמו הספר כולו – השאיר אותי ״על הסף״.

על הסף שבין האם המתפקדת הדואגת למשפחתה ובין האישה הלוקה בנפשה.

שבין תיאורי הטבע החיצוני ובין ייסורי הנפש הפנימיים.

על מפתן האמת (הסיפורית) שצריך לחלץ מתוך הכתיבה המצומצמת.

״חג המכשפה״ הוא ספר שמפעיל את מי שקורא אותו והוא גם רלוונטי מתמיד, בגלל המצב בארץ בחודשים האחרונים: המחשבות על הגירה והמאבקים ההישרדותיים הכרוכים בה, כמו גם על מקומה של הדמות הנשית, בין תפקידיה בבית וחיי הנפש שלה.

באנתולוגיה ״נפש״ שערכה דורית ויסמן מופיע שירה של יונית ק. גרינברג ״מניה דיפרסיה״:

לו היו שואלים אותי,

מה אני רואה, את חצי הכוס המלאה או את חצי הכוס הריקה,

הייתי אומרת שאני רואה את הקו המפריד ביניהם.

המילים האלו הדהדו את התחושה שיצרה עינת בדי במילותיה.

מומלץ.