הספר הזה נקרה בדרכי באחת מ״ספריות״ הרחוב. זהו ספרה השני של אסתר אליצור, ולמיטב ידיעתי גם האחרון. הוא יצא לאור לפני כ-27 שנים, וציור העטיפה שלו, בו מופיעה ילדה מוקפת/מחובקת/חסומה בידי קבוצת אחרים, יצר בי מיד תחושת חוסר שקט מאיימת. ציפייה לדבר מה נורא שיקרה.

בגב הספר כתוב:

סיפורה של אישה צעירה, ארכיטקטית, נשואה ואם בתחילת דרכה, שעולמה המסודר נבקע פתאום והיא נדחפת לשוטט באזורי חייה שקפאו: בילדותה, בנערותה, ומעל לכל, להביט אל תוך הבור שנפער וקם לבולעה של יחסיה עם אביה, שנעלם מחייה בגיל צעיר.

הקריאה ב״ילדה אהובה״ מתאפיינת קודם כל בקצב מהיר, קופצני, מילים שיוצרות תחושת כאוס של חוויות רגשיות, שנעות בין פחד, לרצון להשתייך ולהיות נאהב, לריצוי, לכעס, לבושה.

הביטוי הלשוני המיידי לתוהו ובוהו הזה הוא השימוש שאליצור עושה במילים מחוברות או מולחמות. למשל: אבאיתה (אבא ו-הביתה), מיגידו (מה יגידו) זהלאזהלאזהלאלא (זה לא).

המימד הסיפורי פוצע ממש:

היפוך התפקידים בין הילדה שחרדה לאמה והאם העצובה בארץ החדשה.

החיפוש המתמיד אחר האב הנעדר והתירוצים שהיא מספקת להיעדרותו.

התיאורים הנוראיים של מה שעושה לה האב, של ילדה/אשה ש״לא מגיע לה לחיות״ והיא רוצה ״לזכור לשכוח, לשכוח לזכור״, ושואלת ״למה הוא לא מפסיק כבר ולמה היא לא אומרת ולמה היא -״.

הטאבו שובר הלב של גילוי עריות. של נטישה שאי אפשר להחלים ממנה.

השאלה של דו-כיווניות עולה תמיד בהקשרים האלו:  האם העובדה שילד מנסה לרצות את הוריו מעמידה אותו מראש בעמדה נוחה להתעללות מינית, או שהתעללות מינית היא המביאה להתנהגות המרצה.

זהו, כמובן, דיון אקדמי לגמרי, שקל להימלט אליו כשאי אפשר לשאת את העניין עצמו. זה מה שקרה לי תוך כדי קריאה, והחזרתי את עצמי בכח ובכוונה מן השכלתני לרגשי.

כי אני חושבת שראוי לסיפור הזה שהקוראים שלו ישהו איתו בעינויי הנפש של הילדה האהובה.

מומלץ.