״ילדות רעות״ הוא עוד אחד מן הספרים המצוינים בסדרה הזו. הפעם אלו אפיזודות מחייה של המחברת, שנולדה בארגנטינה כבן זכר, והיא חולקת איתנו את מציאות חייה הקשים כאשה טרנסית.

הסיפור הוא סיפורה של קבוצת טרנסיות שמתפרנסות מזנות ומוצאות מקלט מן הרחוב האלים והעליבות של קיומן העני בביתה של דודה אנקרנה. שם הן יוצרות לעצמן משפחה צבעונית ומגוננת. שם הן עדות ומסייעות לגידולו של תינוק נטוש שנמצא בפארק וגודל על ידי אנקרנה. שם הן רואות זו את זו כפי שהן. שם הן אינן צריכות להיות ״חתולות, ממהרות בגלל הנסיבות ומרכינות ראש במחווה שהופעת אותן לבלתי נראות.״

אדם בלומנטל הפליא לתרגם מספרדית את מראות הבית הטרנסי הייחודי הזה ואת מראות רחובות העיר קורדובה שמחוץ לו. אני משתמשת בכוונה במילה ״הפליא״, משום שלאורך הספר מופיעים פלאי פלאים. לצד הכתיבה החדה והריאליסטית של סוסה ויאדה, כזו שתוקפת את הקוראים עד כדי שלא יוכלו להתעלם ממה שהיא מתארת, ישנם גם קווי עלילה מאגיים. כך, למשל, הדודה היא בת 178 שנים. לביתה מגיע גם איש (חי) ללא ראש. יש בו אישה שמגדלת אט אט נוצות, מקור וטלפיים והופכת לציפור. יש בו טרנסית שהופכת לזאב בלילות ירח מלא. פלאי פלאים.

ואולי אין פלא שספרות דרום אמריקאית מתכתבת עם הריאליזם המאגי של גרסיה מארקס ודומיו.

ואולי גם מה שנאלץ הילד הארגנטינאי לעשות לגופו ובגופו על מנת לחיות את חייו כקמילה הוא אפל כל כך, קשה כל כך, עד שגם בו יש מאגיה, כדי שנוכל לשאת אותו.

ואולי אין כמו יצורים פלאיים נפרדים כל כך מן המציאות ״הנורמלית״ כדי ללמד אותנו עד כמה דיירי רחובות קורדובה - ואנחנו - ״הרגילים״ רואים בילדות/נשים האלה תועבה שהיא הכל מלבד נורמלית. 

הספר הזה נועז. חודרני. חושי. הוא אינו מאפשר להסיט את המבט מילדות מלאת אלימות ופחד ובגרות שיש בה איידס, ומוות וטרגדיות. ולמרות שכיום טרנסיות יכולות להיעזר בהורמונים וניתוחים במקום להזריק לעצמן שמן מכונות כדי ליצור מראה איברים נשיים, הרי שעדיין אי אפשר ולא צריך להתעלם מן הבסיס. מן הקיום הדואלי שאותו נאלצה סוסה ויאדה לחיות, כשבצד אחד ״החיים הלבנים״ של תלמיד זכר, חסין בעולם הטרוסקסואלי, ומן הצד האחר ״סך כל הדברים שמעוררים עלבון ודחייה.״

כתבתי פסקאות ארוכות מבלי לומר את מה שבעיני הוא חשוב מכל: שיש ב״ילדות רעות״ גם חמלה, ואהבה, והשתייכות, ורעות ואחווה. והן פלאיות באותה מידה.

ויש הצלה בכך שהן עוטפות את ה״אנונימיות. שקופות, סנדקיות של ילד שנמצא בתעלה וגודל על ידי טרנסיות, .... לנו, הנשכחות, אין יותר שם. כאילו לא היינו כאן מעולם.״

ויש נחמה בכך שבזכות ״ילדות רעות״ - הן אכן היו. והינן.