ימים של חול
רעיה ג׳קסון זלקינד
שתיים

מגב הספר (עם קיצורים): סיפורם של ידין ומוריה, זוג שדומה שנועדו זה לזה כבר בילדותם... הם גדלו בהתנחלות דתית קטנה... בוקר אחד מוריה מתעוררת ומגלה שהיא מדממת... היא מפילה את התינוק שלה. בימים הקרובים היא מתנהלת כרגיל... היא אינה מסוגלת לשתף את אובדנו עם בעלה, אבל האובדן עצמו מציף את מהלך החיים המורכב של בני הזוג, שעליו היא מספרת לתינוק שלא יוולד. רעיה ג׳קסון, הסופרת, היא דתיה לשעבר. היא גדלה במשפחה ברוכת ילדים. היא חיה בעבר ובהווה בקהילות קטנות, שמתקשות להכיל כל מה ששונה מהן. כל אלה דברים שאני לא. יש לנו כמובן, גם דברים משותפים, אבל אנחנו לא חולקות חלק גדול מן האוויר אותו ספגה ומאבני הבניין שהיתה להם, ללא ספק, השפעה גדולה על מי שהיא כיום. יחד עם זאת, כוחה של ספרות טובה היא ביכולתה להכניס את הקורא אל תודעה זרה לו, ולחלץ ממנו אמפתיה לחייו הלא-מוכרים של האחר. את זה מצליחה רעיה לעשות כאן. בין דפי הספר משובצות עדויות לחיים האלה וליחס שלה כלפיהם. כך למשל היא מתארת את הישוב בו גדלה, עם גלעדים לנרצחי פיגועים בדרכים המובילות אליו, וזריקות אבנים על האוטובוס בו נסעה לבית הספר, וה״.....הרים הגבוהים, המצולקים, החומים.״ (עמ׳ 19), או את משפחתה: ״מוריה תמיד אומרת שיש לה אחות לכל נושא. רפואית, אסתר שהיא באמת אחות במיון. ואחות מעשית, תהילה שיש לה כשרון חד פעמי לנתח את הדברים...... ויש את אורית, שאפשר לספר לה הכול בלי שהיא תיבהל....״ (עמ׳ 115), או הרב באולפנה ש״בטח הוא חושב שאני צדיקה.... הוא לא יודע שאני רק רוצה לפגוש את ידין שוב..״ (עמ׳ 79). ובנוסף, כמובן, הרובד השלם והעמוק של יחסיה של מוריה עם בעלה, ושל חיבוטיו שלו עצמו, שמניעים את העלילה. אבל הרבה מעבר לכל אלה, החוויה האישית היא שחיברה אותי לספר הזה. חוויה של אובדן. לכאורה האובדן הוא ברור. הפלה. ילד שלא יוולד ואישה שלא תהיה אמא שלו. אך אובדן התינוק הזה הוא שיקוף של התייתמותה של מוריה עצמה מאמה (ושל רעיה שיצרה את דמותה). היא זו שמפילה את התינוק שלה, אבל אמה המתה גם היא ״שוכבת מתחת לאבן הכבדה ומאבדת את הנכד שאף פעם לא יהיה לה.״ (עמ׳ 66). ולאיזו אמא היא מתכוונת כשהיא קוראת לאמא ״רחם״? לעצמה או לאמה? הלוא מרגע שצלחת את המכשול הראשון ואת בהריון, האמא המדומיינת שאת (או שהיית יכולה להיות, אילולא ההפלה) מתערבבת עם האמא שיש לך (או שהיתה יכולה להיות לך, אילולא מתה), וכל התערובת הזו ואסונותיה הופכים להיות משא שכבד לשאתו. ברשימת האסונות שאורבים לנשים, הפלה בשבועות מוקדמים של הריון לא ממוקמת במקום גבוה במיוחד. זה קורה לרבות מאיתנו. לפעמים אפילו מבלי שנדע. אבל האסון הזה הוא כמו אדווה במים. הוא מתפשט במרחבי הנפש ונוגע באסונות אחרים ובכאבים אחרים, שגם משפחה גרעינית גדולה ומלוכדת או בן זוג שהוא אהבה גדולה לא יכולים להם. רעיה ג׳קסון היא גם משוררת. בשירה ״מה אני מחפשת״ היא כותבת את האדוות האלה בדיוק. אצטט כאן כמה שורות: כִּמְעַט נֶעֱזַבְתִּי / לֹא הָיָה אִישׁ, רַק אֲנִי, וְקַמְתִּי. ומעט אחר כך: לא מָצָאתִי דָּבָר מִלְּבַד אֶת מֵתַי. אומר עוד שנקודת המבט כאן היא, לטעמי, נשית ולא נייטראלית מבחינה מגדרית. ולא רק בגלל שגברים אינם יכולים להרות וללדת, אלא גם בגלל שקשר בין אימהות ובנות הוא כמו יקום בפני עצמו. הוא אחר. הוא מן אקס-טריטוריה של יחסים, שאינם כמו יחסים עם אבות, או אחים, או חברים. ומוות של אם, לכן, גם הוא אחר. הוא גוזל מאיתנו דברים שמיתות אחרות גוזלות אחרת. שואלת מוריה ״ולמה אין לה אמא שתדאג.... להתעניין, מה שלום הבת שלה שנשארה ככה עם השאלות והיתמות, לבד.״ (עמ׳ 30). ״ימים של חול״ מספר על חיים מורכבים. על דמות שיש בה רבדים גלויים לעין וגם שכבות נסתרות יותר. הוא איפשר לי להתוודע למציאות שונה משלי, גם ברמה הממשית אבל בעיקר ברמת הרוח. לצעוד עם מוריה/רעיה במשעולי הנפש הילדית, הנשית והאימהית. במובן הזה, למרות שהסיפור מתרחש בארץ ולכוד במבוכים הישראליים של חילוניות ודתיות והתנחלויות וכו׳ וכו׳, הרי שהוא אוניברסלי לחלוטין.