גיבורת הספר בעל השם הדו-משמעי היא ישראלית העוזבת את הארץ לטובת רילוקיישן בארצות הברית, ויוצאת עם חבריה לעבודה למסעות ציד מושלגים. היא גם מפתחת מערכת יחסים מסוימת עם דיוויד - קולגה נשוי - שיחסיו עם אשתו ואיתה עצמה אינם ברורים.

״אינם ברורים״ נראה כנושא חוזר בספרה של תהילה חכימי. המיקום המדויק בארה״ב אינו ברור לקורא. שאלת הקריירה שלה בחברה האמריקאית ומה בדיוק היא עושה שם - אינה ברורה והיא אף עומדת בסכנת פיטורין. מדוע אישה ישראלית תבחר דווקא בעיסוק האלים והרחוק כל כך ממציאות חייה - צייד - היא שאלה לא ברורה בהחלט.

אבל בכך בדיוק, לטעמי, כוחו של הספר הזה. הוא עמום בתוכנו אבל חד בכתיבתו. הכתיבה דיווחית, נמנעת לכאורה מעיסוק רגשי, ויוצרת כך תחושה של ריחוק ושל קושי ״להתחבר לדמויות״, כפי שנהוג לומר. זוהי בחירה ספרותית המשקפת במדויק את הריחוק והזרות שיש ברילוקיישן, את הניסיון להתערות במקום חדש ושונה כל כך תרבותית מהמוכר.

את החוסר בפירוט הרגשי ממלא העודף בפירוט הפעילות הזרה כל כך לישראליות - ציד. חכימי מפרטת מהו הציוד הנדרש, איך נראית הדרך ואיך מתלכלך השלג, צורת הכריעה או השכיבה המדוייקת על האדמה, סוג הרובה והמראה מבעד לכוונת ועוד ועוד, בריבוי שיש בו התמכרות של ממש לפעילות שהיא לא רק זרה, אלא גם אלימה. הרי יש בה מוות. מוות שהוא בחירה תרבותית אמריקאית. ולא רק זרה ואלימה אלא גם גברית במהותה - אפיון שבא לידי ביטוי בחלקים נוספים בחייה של הגיבורה, כמו הבחירה בקשרים מינימליים במשרד, שתיית אלכוהול או יחסי מין.

דוגמא למיקוד באלימות יש גם בשפה בה חכימי משתמשת, כאשר השלג המקפיא ״עשה תחושה של דם. סכינים שחודרות דרך הבשר ועד העצמות, עד הציפורניים.״ חד ללא ספק. עד כאב.

דוגמא לעיקור הספציפי לטובת הכללי יש גם במינוחים כלליים כמו “animal” - החיה הניצודה שאיננו יודעים מהי, או “ground” - שטח הציד שאיננו יודעים איפה הוא. עוד בולטת הבחירה הלא-מקרית שלה ב״תא שינה״ ריק ומינימלי בשדה התעופה. מעוקר מאישיות ללא ספק. עד ניתוק.

אציין עוד כיצד הגיבורה של חכימי נמנעת מלשאול את דיוויד על היעדרותה של קולגה אחרת, אירוע שהוא כמובן תמונת היחסים הבין-אישיים, אבל היא גם אמירה על הסגנון המרוחק והלא-אישי של עולם העבודה האמריקאי. באופן דומה הוא לא עונה לה כאשר היא שואלת אותו ישירות על אשתו. גם זו אמירה על חיי הנישואין שלו ואפיון של הקשר הנרקם מחוץ להם.

העמימות נשמרת גם משום שרק לקראת סוף הספר אנחנו מגלים מעט על עברה של הגיבורה ומדוע עזבה לאמריקה, ומשום שהסוף נתון לפרשנות והוא לא מוחלט וברור.

כל אלה יחד יצרו אצלי תחושה שניתן לאפיין אותה כחוסר שקט. תחושה שמשהו ״לא סגור עד הסוף״, אבל גם של סקרנות ושל, כן כן, מיקוד דווקא.

החוויה הזו קרתה בגלל שבשכבה העליונה הגלויה של הספר ישנה כתיבה (משובחת!) בסגנון של יומן אירועים, ונדרש מאמץ כדי לחלץ מתוך דיווח ההתרחשות את ה״משהו״, את המימד העמוק יותר ואת האמירה האמיתית.

הבחירות הספרותיות והלשוניות ב״יריתי באמריקה״ מותירות את הקורא בתחושה של ניכור או חסר, ומייצרות עניין וקריאה מהירה למרות, ואולי דווקא בגלל, חוסר מכוון באלמנטים סנטימנטליים ומבט פנימי - נפשי.