תרגום: דנה כספי.

זהו ספר הביכורים של הסופרת – שכתבה אותו בהיותה בת פחות מ-30. זהו נתון מרשים מאד, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בכתיבת תודעתה של אישה שגילה כמעט 100 שנים. ובנוסף – זוהי תודעתה של אישה ערירית, מוזרה משהו, שחיה את ימיה במה שמתואר כחרדה חברתית.

מתיאה מרטינסן, הקשישה הנורווגית החיה בבניין שיכון בפרוור של העיר אוסלו, חוששת שתעלם מן העולם מבלי שאיש יידע ומבלי שתשאיר כל סימן. בעלה אפסילון היה היחיד שחלק איתה את חייה. גם הוא היה אדם לא שגרתי, סטטיסטיקאי שחישב הסתברויות וחריגות מהנורמה, וחסרונו בחייה של מתיאה מכמיר לב: ״לפני אפסילון ליבי היה כמו עינב, ועכשיו הוא צימוק״ היא אומרת, ומוסיפה גם ״...הזמן הוא יחסי. יום אחד עם אפסילון, למשל, הוא לא כמו יום בלעדיו.״ לאורך הספר משובצים זכרונות מחייהם המשותפים, שמלמדים על קירבה גדולה ומגדילים עוד יותר את המשמעות של היעדר הקשר שלה עם אנשים אחרים.

היא ״רוצה לומר משהו משמעותי... שוכבת ערה כל הלילה ומנסה למצוא חרוז הולם״ – ניסיון שהעסיק אותה תמיד, יחד עם סריגת מחממי אוזניים. מוזרה – כבר אמרתי. אבל גם בעלת הומור שחור נפלא: ״אפסילון אומר שמבחינה סטטיסטית הסבירות הגדולה ביותר היא למות במיטה. אולי כדאי שאקום.״

בגלל אותה חרדה חברתית היא מקפידה להציץ בעינית הדלת אל המסדרון, ורק לאחר שהיא מוודאת שלא תפגוש שם איש – היא יוצאת אל חנות המכולת. גם שם איש אינו מדבר אליה. היא בלתי נראית. שקופה. ״מה הטעם להיות יפה אם אף אחד לא שם לב״ היא אומרת, ומתמצתת בכך את העניין כולו: בזכות מבטם של אחרים עלינו אנחנו רואים את עצמנו. אם אין ״אחר״ שמשקף לנו אותנו – הרי שאנחנו מסתגרים יותר ויותר ותודעת העצמי שלנו משתבשת.

שרשרת של ניסיונות להשאיר חותם ביקום ממשיכים ומדגישים את ההומור השחור שדיברתי בו קודם: מתיאה מכינה כמוסת זמן וקוברת אותה בחצר. היא מצלצלת שוב ושוב למודיעין על מנת לבקש את מספר הטלפון שלה עצמה. היא עונדת את שעון היד של אפסילון על מנת שתוכל ענות כשמישהו ישאל אותה מה השעה. היא שוקלת להכריז על עצמה כנעדרת. למרות כל אלה לא עולה בידה, כמובן,  לשנות את האמת – היא אינה יכולה להימלט מן המוות. ובזמן שהיא מנסה להימלט ממנו – היא נמלטת מן החיים.  

דמותה של מתיאה עשויה לעורר בקוראים החיים בישראל של היום דימוי של זיקנה מלאת עוני והזנחה. דנה כספי – שתרגמה את הספר והוסיפה לו אחרית דבר – מזכירה כי במדינה הנורווגית המתוקנת הזיקנה אינה נראית כך. קשישים נורווגים חיים במצב כלכלי תקין, שאין צורך לדאוג בו לחימום בחורף, למזון או לתרופות. במצבם החברתי, לעומת זאת, הם דומים כנראה לאוכלוסיית הקשישים במדינות אחרות וגם הם גלמודים, מרוחקים מסביבת בני אדם אחרים ומתקשים למצות את ימיהם הנותרים במלואם ולמלא אותם במשמעות.

ודווקא הריחוק הזה והעובדה שהיא שקופה עבור סביבתה המנוכרת, מאפשרים לה לצייר את המציאות באופן שהוא גם אמיתי מאד וגם לא קודר.

מתיאה היא דמות חד פעמית, עם מוזרות מגוחכת-לעיתים, הומור מורבידי וקיום ״קטן״ וספציפי העומד מול נוכחותו הגדולה של סוף החיים. נפלא.