ספרה של ורכובסקי מביא את סיפורם של זוג הורים היושבים שבעה על בנם, ששם קץ לחייו לאחר שנים ארוכות של התמודדות עם מחלת נפש.

קניתי אותו כשיצא וקראתי אותו רק עכשיו, יותר מארבע שנים אחר כך, למרות המשיכה המיידית לנושאים שהוא עוסק בהם ולמעשה - בגללם: החיים בחברה קיבוצית, מחלת נפש, מוות בהתאבדות, ובעיקר - אובדן בן.

המילה ״משיכה״ איננה נכונה אולי, שכן היא מסמנת חיבה חיובית, אבל אי אפשר להתעלם מן האופן שבו נושאים ״קשים״ קוראים לנו לבחון אותם.

הבחינה הזו יסודית מאד כאן. היא מאירה את הנושאים הנפיצים האלה מכמה כיוונים שונים.

ראשית - יש בה מימד של זמן. הספר מונה את ימי השבעה בפרקיו, דבר שלכאורה קוצב את האבל אבל למעשה עושה בדיוק את ההפך. מאריך אותו עד לכדי מה שהוא: מתמיד.

שנית - יש בה מימד של התבוננות. חיים ורותה ההורים מתבוננים החוצה אל כל מה ומי שהקיף את עומר במהלך חייו, בניסיון למצוא את ״כל העומרים״ שהיה עומר שלהם. עומר של אחיותיו התאומות, עומר של ילדותו בקיבוץ ובחברת הילדים, עומר של חברו הטוב ילד החוץ מתיאו, עומר של האשפוזים עקב מחלת הנפש, עומר שבתמונות ובמכתבים. זהו חיפוש מתמיד שורכובסקי מיטיבה לתאר בשפה שיש בה רגש אבל אין בה השתפכות. זוהי בחירה טובה בעיני, שכן התוכן קשה ״מספיק״ ואין צורך להוסיף לו ליריקה שתתחרה בו.

שלישית - יש בה מימד של הבנה. של קבלת העובדה שכאשר אי אפשר עוד לשאת את החיים צריך לבחור במוות. זו מחשבה נוראית, במיוחד להורה, אבל היא מחשבה שיש בה אמת שאי אפשר להתווכח איתה. חיים האב מנסח בבהירות את המציאות הזו, בה מי שרוצה לסיים את חייו מצליח לעשות זאת. ״הוא באמת רצה למות... ״, הוא אומר. ״הוא עשה את החשבון והוא ידע מה מחכה לו והוא פשוט רצה למות...״.

אבל המימד המרכזי בעיני הוא מימד האשמה ההורית. רותה האם וחיים האב מגיבים אחרת למותו של בנם. היא מוחצנת והוא מופנם. הם נעים בתוך האשמה הנוראית של הורים. בתוך ״איך זה קרה לנו... איך נתנו לו לעבור חיים איומים כל כך ולא הצלחנו לשמור עליו?.... איזה מין אמא לא רואה שהבן שלה רוצה למות...״ וגם ״רק אנחנו שלא הצלחנו לעזור לו.״ הם מחפשים הקלה שלא תמצא לעולם.

ב״אשה בורחת מבשורה״ כותב דוד גרוסמן על אורה האם שמדברת על ״אלפי הרגעים והמעשים שמהם את מגדלת ילד, מקוששת אותו לאדם.״ כך גם כאן אצל רותה, המקוששת רגעי חיים שלא מצליחים לסגור את המרחק בין עומר של פעם, השמח והחי, ובין האיש השמן עם הפנים ה״עגולות ואדמדמות ומבהיקות מזיעה, שערו קצר ודהוי, וזיפי הזנחה מעטרים את לחייו״, שבילה את ימיו ברביצה על הספה בסלון בסוף ימיו.

הספר כולו הוא מבט חיצוני על מחלת נפש ומה היא עושה לאיש עצמו ולסביבתו. במילים שכתב לחברו מתיאו אומר עומר ״אני מתגעגע אליי. אני פוחד שאני כבר לא אחזור אף פעם.״, אבל ברוב רובו של הספר מילותיו לא מופיעות. אנחנו פוגשים את מילותיהם של אחרים. גם זו בחירה לא מקרית בעיני. כזו שגם מצהירה שאי אפשר לדעת את נפשו של האחר, בוודאי את הנפש החולה, וגם מרחיקה אותו מספיק כדי שהוריו (והקוראים) יוכלו לשאת את מותו.

הספר מסתיים לכאורה בסוג של השלמה, סוג של אמירה שהחיים ממשיכים. של ״נצטרך להתחיל להיזכר איך זה מרגיש כשיום רגיל.... אבל אותו לא נבין.... וככה זה יהיה לתמיד.....״

בעיני - האמירה הזו אינה אמירה של השלמה.

זו אמירה שוברת לב של פחד גדול, שכל מי שיש לו ילדים מכיר.

זו אמירה של עייפות גדולה, כי לקושש את הילד החי ולקונן על הילד המת הן עבודה שלא נגמרת.

זו אמירה של אין אונים ואין שליטה. זו אמירה של אין.