״מה זה אם לא אהבה״ הוא ספר ״מסות על פמיניזם בזמן הזה״. מחפשי אסקפיזם בסגנון אגדות - מדומיינות או אמיתיות - מארצות רחוקות לא ימצאו כאן את מבוקשם. אבל הימלטות מן הגיהנום שהוא חיינו כאן בשנים האחרונות איננה רק חיים של אחרים. היא גם, ולטעמי - בעיקר, חיינו כפי שהם צריכים להיות כשאיננו נשטפים בגל העכור שהוא המציאות הישראלית.

את זה בדיוק אפשר למצוא כאן.

עוד בטרם אגש לנושא עצמו אומר שכתיבה מסאית נעה על הרצף שבין מאמר אקדמי עיוני ובין ביטוי סובייקטיבי רגשי. כדי להיות טובה היא צריכה לשוטט בחופשיות במרחב הזה ולתת לקוראים לטעום גם מן הרעיון האינטלקטואלי וגם מן האופן הייחודי שבו היא, הכותבת, מתקיימת בתוכו.

כהן-אחדות עושה את זה בהצלחה. המסות ברורות והקריאה שוטפת. הכתיבה חקרנית ומעניינת, חווייתית-אישית וגם מתבוננת החוצה. בימים אלו של גלים עכורים אי אפשר להמעיט בחשיבותה של כתיבה כזו.

מירי מספרת את סיפורה תוך כדי שהיא קוראת כתבים של אחרים – ספרותיים, עיתונאיים ואחרים – ומוליכה אותנו בשבילי התודעה שלה עצמה, כפי שהיא חיה אותה היום.

ה״היום״ הזה נראה אחרת מכפי שנראה לפני יותר ממאה שנות רדיקליזם פמיניסטי ואף אחרת מכפי שנראה בעיניה שלה בצעירותה. הוא גם נראה אחרת ממאבקי שוויון זכות ועשייה עם (גברים) אחרים. היא לא מפחיתה כמובן מחשיבותם של אלה, שהיא רבה לאין שיעור והיא שהביאה את כהן-אחדות ואותנו עד הלום, אבל היא מתבוננת עליהם בעיניים ביקורתיות, כאלה שיודעות להאיר את הנקודות הנסתרות-לעיתים לעיני כל בהן הן עדיין מתקיימות. והן מתקיימות בהחלט. תחת כסות המודרנה של העשור השלישי של שנות האלפיים.

בתוך המהלך הזה היא יודעת להצביע על ההטמעה המוחלטת של ״הדבר״ (פמיניזם) בתוך ״הדבר האחר״ (היא עצמה). כי אם את אישה את פמיניסטית. הנה לכן ולכם אקסיומה. אבל היא גם יודעת לתאר איך מבט חיצוני על גוף אישה משאיר אותנו הנשים תמיד, גם בעשור השלישי של שנות האלפיים, מסומנות.

היא מתייחסת למה שנוהגים לקרוא לו ״חופש הבחירה״ של מי ש״לא עושה שפם״, לא מתאפרת ולא צועדת על עקבים, והיא גם יודעת לתאר איך כל האידיאולוגיה הזו מוטחת בעוצמה על קרקע המציאות הפרקטית שהיא אימהות, והנקה, וחופשת לידה.

הקריאה העוקבת של המסות בספר הצליחה לייצר בין מירי כהן-אחדות וביני ברית נשית. אחרי, לפני ובתוך הכל מירי היא גם חוקרת שיח שמתבוננת על הקשרים בין שפה, מגדר וסוציולוגיה. הידע (החיצוני) הזה, יחד עם אותה אקסיומה (פנימית) של אישה-פמיניסטית, היא שיוצרת את הברית. היא שיוצרת את ההזדהות.

את הברית - הכח החשוב של הספר הזה - מצאתי דווקא בראשיתו:

״אתן לא משוגעות כשאתן בוחנות את המציאות... ונדהמות מכמה הפער עצום, ומכמה עבודה עוד נשארה. את לא משוגעות אם אתן תופסות את הראש ולא מאמינות שהמציאות עדיין כזאת... הנה, יש כאן חוויה דומה. אתן לא לבד.״

״מה זה אם לא אהבה״ יצא לאור בדיוק בפתיחת שבוע הספר העברי, ההוא, שנעצר באבחת פרוץ מלחמת איראן שבתוך מלחמת השביעי באוקטובר. שבוע הספר חוזר עכשיו, עם פרוץ השלום, ואני מאחלת לו שיצליח לפרוץ את דרכו אל כולנו.

מומלץ.