עריכה: אורנה לנדאו

מגב הספר:

שמות השמונים. בשכונה מנומנמת בעיר הדרומית על סיפו של המדבר, משחקים הילדים... אבל אין תמימות בילדות הישראלית הזאת...ואין נחמה. הילדים במלקוס סובלים מהזנחה, הם חוטפים מכות רצח... ובעיקר אין מי ששומר עליהם.

ספר הביכורים של שלומי יונה לא עושה הנחות לקוראיו. כבר בדפיו הראשונים של הסיפור/הפרק הראשון אנו מתוודעים לאשה ש״משהו הושלך על נפשה וכיסה אותה ברפש וזוהמה.״ האשה הזו, ילדיה, בעלה, וכל דיירי השכונה שבה מתרחשים הסיפורים, נכתבים כך מן ההתחלה ועד הסוף. בשפה בוטה, גסה, ללא ציפויים שיקלו על הקורא ועל המציאות, עם איכות מתגרה שכמו קוראת בקול רם – כך נראית מצוקה ואי אפשר להסתיר אותה:

״מאיפה בא הכסף? .... מהניקיון שאני עושה, שתי בתים כל יום. ואתם, ילדים, שכחתם מהכל, מהמכות והבושות? שכתם שאני רצה איתכם בלילות לחפש מקום לישון כי הוא שיכור.״ (עמ׳ 106).  

יש כאן תיאורים של אלימות (״קרחות שנוצרו אחרי שבעלה משך בשערה ותלש...״ עמ׳ 119), ושל צרכים גופניים (״זרם מימי של רעלים וצחנה... הוא כשל לתוך הזוהמה של עצמו.״ עמ׳ 28), וגם ליחה, וקיא, וסירחון.

יש כאן דמויות שוליים – הגדרה אירונית לדמויות שמתקיימות במציאות שהיא עצמה שוליים – כמו שמעון הנרקומן דייר הרחוב, או תופחה האישה השמנה המשוגעת – שמחדדות עוד יותר את המראה שמציב יונה מול הקוראים ולא מאפשר להם להדחיק. 

יש כאן פחד מוות (״אומרים לי להזמין לו משטרה... רק ככה הוא יפחד.... רק ככה הוא יהרוג אותך.״ עמ׳ 71), וילדים שלעיתים מתעלפים כי איש אינו משגיח שיאכלו וישתו, ולעיתים מופקרים לידי פדופילים כי איש אינו שומר עליהם מפני חיות הטרף שסביבם, ובני אדם בכל מיני צורות וגדלים שיש בהם זעם, ועצב, ושנאה ואבל. כל החומרים מהם עשוי עולם אומלל.

ופעמון האזהרה שצלצל אצלי בקול הרם מכולם: יש כאן תמונה כואבת של העברה בין-דורית.

כמו דמות האב, שבעברו במעברה עבר בין ״אוהלים פרוצים שם חיפש לו בית״ (עמ׳ 37) וקיבל מאביו ״מכות רצח״, והיום בבגרותו שותה ומכה את אשתו וילדיו. ודמות הילד, ש״אנשים מסתכלים, מצביעים עליו, מדברים.״ (עמ׳ 124), והוא, עם תחושות בושה ועלבון מתכנן נקמה אלימה בחתולי רחוב.

אחד-עשר הסיפורים של שלומי יונה מלאים בטריגרים. מחפשי אסקפיזם לא ימצאו אותו כאן, אם כי נוסטלגיה במובנה הראשוני של ״חיים של פעם״ יש כאן, ואולי בכך יש הקלה מן המציאות.

כתיבה יצרית כזו, כנה עד כדי וולגריות, היא גם אטרקטיבית וגם מעוררת הערכה, הן משום שהתוכן מעניין, והן בגלל ההסתכלות הנכוחה על העליבות שבחיים אותם היא מתארת.

עם סיום הקריאה חזרתי אל המוטו שנכתב בתחילתו של הספר: ״וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ״ (מתוך ספר שמות). יש בו, אני רוצה להאמין, מקום לתקווה ותיקון, אפשרות להתעלות מעל להישרדות יומיומית ועדות ליכולת האנושית לגדול מתוך קושי ולחיות חיים בעלי משמעות.