מגב הספר: ״קורותיו של בחור צעיר ממשפחה עשירה ומכובדת, אשר מתאהב עד מעל לראשו בסביליה, זמרת קברט ברלינאית.״

את ״נובלה לירית״ הרמתי מן המדף בזכות שמה המתעתע. האם זוהי כותרת הסיפור או שמא אפיון של הכתיבה? ובכן – זוהי אכן נובלה מבחינת אורכה – 90 עמודים. והיא אכן לירית – במובן שהיא פורשת את חיי הרגש של הגיבור חסר השם שלה.

התעתוע מתגבר כשלומדים שלאחר פרסום הנובלה סיפרה שוורצנבך שהגיבור המאוהב של ספרה אינו גיבור כי אם גיבורה, וסיפור האהבה הופך ליחסים לסביים. אומר שהדבר מתאפשר בגלל שפת הספר – גרמנית – שפה שאינה מגדרית בכתיבה בגוף ראשון. ובכך נוסף תעתוע: הנטייה האוטומטית של קורא לבלבל את הגיבור/ה עם הסופרת עצמה ולהניח משום כך שקיימים יסודות אוטוביוגרפיים בסיפור.

אני מפצירה במי שיקרא את ״נובלה לירית״ לא להתבלבל מרב-הכיווניות הזו, אלא דווקא להיעזר בה, משום שהיא מאפשרת להתמקד בתוכן: רגשות אהבה.

אהבה היא אהבה היא אהבה. וכאן – יש להתבונן בה כנושא מבלי להתייחס למושאים שלה ולשאלת המגדר שלהם. ככזה – לספר אכן יש את העוצמה הרגשית שנמצאת בשמו:

כשמתחיל רגש האהבה:

״המחשבה על שמה היתה ממלאת אותי מועקה מענגת.״

״התהום נפערה לפני, נשביתי בלא יכולת להתנגד, פרשתי זרועותי וצללתי מטה. ״

כשהוא אופף את האוהב/ת:

״... היא גם לא נשכחת ממני אפילו לרגע... אין דבר שקושר בינינו, אך נוכחותה ממלאת אותי, לפעמים עולה בזכרוני הריח של עורה או של הבל פיה ואז נדמה לי שהיא חבוקה בזרועותיי באמצע ריקוד או יושבת לידי, וכל שעליי לעשות הוא להושיט יד ולגעת בה.״

כשהיא נכזבת:

״הכאב מסמא אותי...״

״הכל יכול להגיע אל קיצו, משום שסיבילה כבר איננה.״

אומר עוד שבקריאת הספר נהניתי גם מן האיכות הטוטאלית של הייסורים הפיסיים והנפשיים שיכולה לגרום אהבה מכל מין וסוג. שוורצנבך כתבה את הספר בראשית שנות ה-20 שלה ומתה באמצע שנות ה-30 שלה. עוצמה פיוטית כזו יכולה להתקיים, כנראה, רק בגיל הצעיר, לפני שהיא אובדת בבליל הבנאלי של השנים החולפות.