קיבלתי את הספר הזה מחברה לכבוד ראש השנה. באתר של הוצאת ׳קרן׳ הוא מופיע תחת ״ספרי מתנה״, הגדרה שלטעמי מפחיתה מאד מערכו וממצבת אותו כקניה שמתבצעת כלאחר יד, כי חייבים להביא משהו למארחים. אם לסכם את התוכן באופן שטחי, זהו סיפור אגדה על יאן - איש עסוק מאד, שבמרוץ החיים המודרניים מאבד את נפשו, והוא חייב לעצור ולחכות לה. הסיפור עצמו קצרצר ופשוט מאד. הוא תופס עמוד אחד ועוד כמה שורות, ומה שבאמת נותן לו עומק וכוונה הם האיורים. היחס בין הטקסט לאיורים הפוך ממה שאנו רגילים. יש כאן עשרות רבות של עמודי איורים, חלקם בשחור לבן, חלקם בצבע, חלקם על דפים משובצים, חלקם על דפים שקופים. גם הסדר ״הנכון״ של הדברים מתערער כאן, ויש דפים מאוירים, ואחריהם כמה שורות טקסט, ואז רצף של איורים, ושוב עמוד טקסט, ואחריו דפים רבים של איור, שתופסים ומרחיבים את מהות הסיפור. המבנה הזה משליך, כמובן, על הקצב שבו קוראים את הספר. אין כאן רצף מהיר, אלא להפך - חייבים להאט כדי להתבונן באמנות המופלאה ובעומקם של האיורים. וההאטה הזו הולמת בדיוק מושלם את מה שהטקסט אומר: ״איך זה ייתכן? האם גם אני איבדתי את נפשי?״ ..... ״זה קורה מפני שתנועת הנפש איטית בהרבה מתנועת הגוף״... גם תוכן הציורים מתייחס לאלמנט הזמן: יש כאן איורים של מה שנראה כתמונות ישנות, דהויות, במרקם שהוא לכאורה משופשף או קרוע, כך שהם מייצגים זמן עבר וזיכרונות. יש כאן איורים של שלג וגם של פריחה, כך שהם מייצגים מעבר בין עונות שנה. ההתבוננות בספר הזה, לכן, גם בגלל המבנה וגם בכלל התוכן (הכתוב והמאויר) משקפת בדיוק רב את המהות: האיורים הם הנפש האיטית, המפגרת אחר הטקסט המהיר – האדם התכליתי, התזזיתי, המתנועע בעולם האובייקטיבי לפי קצב השעון (ולא לפי קצב הנפש). המופע המשמעותי ביותר של הפער הזה מתקיים, לדעתי, בתמונה שמופיעה כאן למטה: מצידה השמאלי האיש יאן, מצידה הימני ילדה בתוך ענפים. הוא – (המבוגר) שאיבד את נפשו. היא – (ילדות) הנפש. זה ספר נהדר. זה ספר יפהיפה. ממליצה מאד לקנות אותו כשי אמיתי לנפש.