top of page

סולו

מורן פרידמן

שתים

גמעתי את הספר הזה. מכריכה לכריכה באחר-צהריים אחד. ולא משום שהוא קצר במיוחד – הוא לא. ולא משום שהוא שטחי – הוא לא. אלא משום שיחסים בין בני אדם הם דבר שמרתק אותי. וכאן הרווחתי פעמיים: לא סתם בני אדם, אלא נשים. מגב הספר: החברות בין גיל וסול התחילה עוד בימי בית הספר. גיל הרצינית והנאמנה נמשכת אל סול העצמאית, הבוגרת והכריזמטית. אחרי הצבא הן טסות יחד להודו, שם הן נפרדות לראשונה. בטיול גיל מכירה את נדב, מתאהבת בו, אך מסתירה מסול וגם מנדב את רגשותיה. השתיקה של גיל גובה מחיר כבד כשעם החזרה לארץ נדב פוגש בסול, וכמו גיל הוא נשבה בקסמיה. גם לסול יש סודות משלה. היא מתקרבת ומתרחקת מגיל עד שיום אחד נעלמת לגמרי. ואז, שנים אחר כך, סול חוזרת פתאום ומבקשת מגיל בקשה בלתי אפשרית. הספר כתוב בגוף שני, בחירה שעושה שני דברים, ושניהם משרתים את התוכן. ראשית – הדמות של גיל מרחיקה כך מעצמה את ההתרחשויות, כי ״לא היו לי כוחות להסביר למישהו זר מי את וכמה את בשבילי (עמ׳ 163). ובנוסף – הנמענת שלה היא לא רק סול. היא גם אנחנו, הקוראים. והיא זקוקה לחיזוק הזה. לעוד עדים לחברות שהתפרקה (בחוץ) אבל לא פגה (בפנים). לזה ש״פעם אנחנו היינו ״אנחנו״״ (עמ׳ 66). מורן מיטיבה לכתוב. היא מעניינת. היא כותבת בנדיבות. גם נדיבות של פרטים וגם פנינים קטנות, כאלו שמשובצות בתוך הסיפור ומשרטטות את הדמויות שלה לעומק. היא מתארת, למשל, את סול שמזהה את ״הריח של הבדידות״, או את גיל שמספרת איך ״התמלאתי ונשארתי ריקה״. עלילת הספר לא מכסה שנים ארוכות. בתחילתה גיל וסול הן נערות, אחר כך הן נשים צעירות. אבל מיסגור הזמן, הקצר לכאורה והצעיר לכאורה, עשוי להטעות. הסיפור מתרחב לעין שיעור בגלל מה שהוא עוסק בו: יש כאן אהבות. מכל מיני סוגים. לגברים, לחברות, להורים. כולן מחזיקות אירועים דרמטיים. חלקם גלויים, כמו אלו המתרחשים כשהגיבורות היו נערות משני עולמות שונים בתכלית, וחלקם נסתרים, ״עד היום אני מנסה לחפש את הנקודה שבה הפסקנו לדבר אמת אחת עם השניה״ (עמ׳ 153). ובכל מקרה, כולם מורכבים ובנויים רבדים רבדים של משיכה ודחייה וקנאה ובדידות וחיבור והבנה ואי-הבנה וכאב ושותפות ופרידות ושברון לב והחלטות ועוד ועוד, כטיבו של קשר. כטיבה של אהבה. כשסיימתי לקרוא חיפשתי ציטוט שיחזיק את כל אלה, ומצאתי אותו, כבפעמים רבות בעבר, בשירתו של יהודה עמיחי: אִלּוּ חָיִינוּ חַיֵּי נֶצַח לֹא הָיְתָה לָנוּ אַהֲבָה וְלֹא כְּאֵבָהּ.  

bottom of page