סיפורים מן הפרידה
שירי ארצי
כנרת זמורה דביר
סיימתי אתמול לקרוא את ספרה החדש של שירי ארצי - סיפורים מן הפרידה.
כחלק מן הפרסומים בעקבות יציאת הספר למדתי ששירי ארצי נפרדה במציאות מבעלה, וגם ששניהם מצאו לבסוף את דרכם חזרה זה לזו.
אינני תמימה (או מתחסדת) מכדי לחשוב שקוראי הספר הזה, ואני ביניהם, לא לקו ולו בקמצוץ של מציצנות כשבחרו לקרוא אותו.
אלא שככל שהתקדמתי בקריאת סיפורים נטשה אותי הפרידה הממשית, החיצונית, והצלחתי להביט אל זו הפנימית, המשתקפת בסיפורי הנשים השונות, שהן כולן מופעים של אותה אישה.
בלשונה המדויקת והחודרת מתארת שירי את השבר:
״...ההתדרדרות היתה איטית וממושכת אבל סופה היה מהיר והכל קרס פתאום במין תגובת שרשרת...״ מתוך הסיפור ׳חתונה על המפלים׳),
ואת השינוי ״...בכל מקום שבו הסתכלה סביב זיהתה את אותו הדבר, אותו גירוד פנימי...״ (מתוך הסיפור ׳שפנים׳), ואת התעתוע ״...זה היה עדין כל כך ושברירי, לתמרן בזהירות בין המוכרות הגדולה לבין הנפרדות החדשה..״ (מתוך הסיפור ׳כדור שלג׳).
אבל גם את מה שמתחת ומאחורי וליד כל אלה, את מה שיכול להיות בסוף ׳סיפורים מן הקירבה׳:
״...אף אחד משנינו לא צדק ולא טעה או ששנינו צדקנו וטעינו באותה מידה...״ (מתוך הסיפור ׳כדור שלג׳), או
״... הקרעים במסך לא ייעלמו כבר לעולם אבל אתה תלמד לחיות איתם ותתרגל אליהם כך ששוב לא תחוש בהם...״ (מתוך הסיפור Floaters).
בין המילים מצאתי כאן תבונה כנה, שמגיעה עם הגיל ועם זוגיות ארוכת שנים. שירי מישירה מבט אל השגרה החונקת את האהבה הגדולה, את הפנטזיות שנשכחו תחת משימות היומיום, את מקומם של ילדים תמימים ולעומתם הורים שתפסו זה מכבר כל אחד את תפקידו ומקומו, ואת הקשרים שבין כל אלה ובינה.
צריך הרבה כח כדי להלך בשדה המוקשים הזה של אהבה שנכזבה. צריך גם כתיבה שמדייקת תהליכים בנפש האישה ומחוץ לה, ואומץ להתבונן בדבר המורכב והלא-מושלם שקרוי זוגיות.
אנשים שמעידים על עצמם כ״יודעי דבר״ אמרו לי, יותר מפעם אחת, שקבצי סיפורים קצרים מצליחים פחות מרומנים שלמים. אני אינני ״יודעת דבר״, גם לא בעיני עצמי, אבל אני דווקא חושבת שנכון היה מצד שירי לכתוב כך. שכן זוגיות, ובוודאי חלום ושיברו, פנים רבות להם. ופרידה היא תמיד סיפורים סיפורים.
יותר מעשור וחצי חלפו מאז יצא לאור ספר הביכורים של שירי – בוץ. אני מקווה שלא אצטרך לחכות כל כך הרבה לספר הבא שלה.
מומלץ.