top of page

עד יום הימים

שרית סרדס

שתיים

קראתי את ״עד יום הימים״ - הספר של שרית סרדס בפעם אחת קראתי. ברצף, במשך לילה אחד של נדודי שינה. ניגשתי אליו בזהירות, לאט, הסתובבתי סביבו כמה ימים מאז שהגיע אליי הביתה. ידעתי במה הוא עוסק - מערכת יחסים אמיתית בין מורה מבוגר לתלמידתו בת ה-14 - ולכן לקחתי לי קצת זמן. ואוויר. ומרגע שהתחלתי לא הפסקתי עד שסיימתי. למרות ובגלל.

למרות – שהוא קורע בכל הכח את הנטייה שלי להתייחס לעולם בשחור ולבן. כל החוויה של שרית נמצאת עמוק בתוך האפור. ברווח שבין האסור למותר, בין הכלה להפקרה, בין טוב לרע. ורק שיהיה ברור לכל הקוראות/ים: אין שום דבר אפור בקשר בין ילדה בת 14 לאיש מבוגר. זה שחור לגמרי. אבל האופן שבו היא כותבת את המורכבות, את מנעד הרגשות, את המעברים הבלתי נסבלים אצלה בין ההרים (הלבנים) לגאיות (השחורים) וכל הדרך ביניהם, הוא מה שהשאיר אותי בלי נשימה. כל מי שיקרא בספר הזה יעבור איתו את המסע בין זעם, לחמלה, לצחוק, לתדהמה, לעלבון, להזדהות, לבדידות, לבושה, לכאב הגוף וכאב הלב.

ובגלל – שחייבים חייבים חייבים לקרוא את הספר הזה. גם אני, כמו שרית, התבגרתי בשנות השמונים, שבהן הכל היה פרוץ אצל כולנו. אני אמא לילדים בשנות האלפיים. נכון – me too. נכון - שבעיני הילדים שלי האפשרות שיתנו לדבר כזה לקרות, האופציה שבית הספר וההורים והחברים והסביבה יתבוננו ואז יסתובבו לאחור ויפקירו – האופציה הזו לא קיימת. ובכל זאת – כמה חשוב שבית הספר וההורים והחברים והסביבה של ילדיי יקראו את ״עד יום הימים״. כדי שאף שרית לא תתהלך בעולם הזה במשך שלושים שנה קרועה ומפוצלת ופצועה ככה.

אני לא מבקרת ספרות. אני קוראת. אני כותבת. אני נפעמת מהכוחות שיש לה, לשרית.

ולא אמרתי עוד דבר על עטיפת הספר, שמדייקת את הטראומה של הנפש בציור הגוף הפיזי. ולא על הניתוח העמוק ב׳סוף דבר׳ של מירי רוזובסקי, שערכה את הספר הזה ונתנה לשרית במה ותוקף.

לקרוא. עכשיו.

bottom of page