אין מתאים יותר בעת הנוכחית מלהתעמק בספר העיון הזה, שיצא לאור לראשונה באנגלית לפני כשש שנים.

כבר בפרולוג, עוד לפני שסניידר סוקר את ההיסטוריה הרלוונטית לדיון בנפילתה של דמוקרטיה לטובת פאשים/קומוניזם/נאציזם או כל צורה נגזרת אחרת של שלטונות יחיד מסוכנים,  הוא מגדיר רודנות מהי, כפי שפילוסופים קדומים התכוונו:

״תפיסת השלטון בכוח בידי יחיד או קבוצה, או מצב שבו השליטים עוקפים את החוק לתועלתם האישית.״

תפיסת השלטון בכוח אינה רלוונטית לישראל, לשמחתנו. השלטון הנוכחי נבחר בבחירות לגיטימיות. מה שהוא עושה עם הכוח שבידו אינו לגיטימי. ראו החלק השני של המשפט הנ״ל.

השבריריות של דמוקרטיות בנוסח הישראלי (והאמריקאי, וכל אחד אחר) והמהירות שבה הן יכולות להידרדר לשלטון רודני מנוסחת כאן כלקחים שנלמדו בדם מן ההיסטוריה המודרנית.

כולם רלוונטיים וכולם חשובים מאין כמותם. אלה שמדברים על אתיקה וחשיבותו המקצועית של תהליך הוגן, אלה שעוסקים בהגנה על מוסדות כמו עיתונות חופשית ובתי משפט, אלה שמעודדים הצבת דוגמא לחירות, אמונה בעובדות וחקר האמת, אלה שמפצירים – עשו פוליטיקה בגופכם. צאו החוצה. צאו נגד.

כתבתי כבר בעבר בהקשר אחר על שני הצירים דרכם עוברת אצלנו בבית המעטפת שתחתה מיכה ואני מגדלים את שני ילדינו:

הראשון הוא הבית. כאן המקום הבטוח. לכאן תמיד יוכלו לבוא. עם כל צרה שלא תבוא נתמודד יחד.

השני הוא העולם. יש להם רק אחד כזה. והם חונכו להיות אזרחים טובים שלו. כאלה שנותנים ולא רק לוקחים. כאלה שמישירים מבט לעוולותיו ועושים כל שביכולתם לתקן אותם.

ברור לי שמיותר לשכנע את המשוכנעים, ובהם ילדיי. אבל גם המשוכנעים יחכימו מהניתוח של סניידר, שבהיותו היסטוריון של העידן המודרני, מצליח לנסח במדויק עקרונות של התנגדות לא-אלימה לקטסטרופה המתרחשת מול עינינו.

אני יכולה רק לקוות שגם הלא-משוכנעים יקדישו לספרון הלא ארוך הזה את תשומת לבם. אולי גם הם ילמדו משהו מן ההיסטוריה, שהרי היא ידועה ביכולת המתמידה שלה לחזור על עצמה.