פעמונים של מאי
רינה גרינולד
שתים

קראתי את ״פעמונים של מאי״ רק עכשיו, כמעט שנה אחרי שיצא, והוא נגע ללבי מאד.
זהו סיפור על יחסי בת ואמה המבוגרת, הדמנטית.
איני מכירה את רינה גרינולד, או את אמה האמיתית, לא הבדיונית, באופן אישי. אני עצמי יתומה ״רשמית״ כבר יותר משבע שנים, וכמו שקורה פעמים רבות עם ספרים טובים, גם את הספר הזה קראתי מבפנים החוצה, מתוכי אל הספר, כאילו עמדתי שם בעצמי והתבוננתי בדברים קורים.
זה לא כל כך פשוט במקרה הזה, שכן יש כאן כמה רבדים שונים של זמן. רובד אחד הוא ההווה. הבת מול האם הזקנה, הפרנואידית, המבולבלת, שכבר לא נמצאת במציאות חייה האמיתית, מטופלת במסירות על ידי מטפלת פיליפינית. רובד אחר הוא העבר. טיול שורשים של האם בפולין, אליה מתלווה הבת וממנו היא לומדת על עברה של האם בשואה. הרובד השלישי הוא ילדותה של הבת.
הכתיבה נעה בעדינות מיומנת בין שלושת הרבדים האלה ובין מגוון הרגשות המתקיימים בהם. היא מתארת מורכבות וסתירות, יחסי אהבה-שנאה, חשדנות מול הערכה, חמלה מול מפח נפש, חוסר סבלנות ותסכול אך גם דאגה והכלה. היא מלווה את אובדן דמות האם כפי שהייתה ואת הקושי להשלים עם האובדן הזה.
כולנו ילדים של איזו אמא, עוברים ברבדים השונים של הזמן והיחסים. רינה גרינולד מיטיבה לכתוב את התנודה הזו, האוניברסלית כל כך, של יחסי אמהות ובנות.
היא כותבת, למשל:
״קל לי לאהוב אותה עכשיו. שתינו הנחנו את כלי הנשק שלנו. כל הקוצים נשרו. נשארה רק אהבה. וגם חיבה. וגם חמלה.״
ומיד בשורה שאחר כך:
״זה לא תמיד היה כך.״
למרות הכל - יש כאן פיוס. עם העבר. עם האם. עם מה שהחיים לוקחים מכולנו. עם הקצוות שהופכים חדים פחות, מטושטשים מכדי לעצור את תנועת הזמן הבלתי נמנעת.
הספר – בהיעדר מילה פרסומאית פחות - סוחף. קראתי אותו ברצף ובמהירות. אהבתי את העדינות שבו, את השפה הרגשית, את השם שנבחר לו מתוך סיפורה של האם, את השילוב בין העצב הקיים כאן, בלי ספק קיים כאן, ובין החסד השורה מעל. אהבתי מאד גם את הכריכה – חלק מציור של קטיה ליפשיץ, שיש בו אוירה של עבר עם פנים שמסתכלות אל עבר ״משהו״ רחוק יותר, ומעבירות כך משב של זמן.
מומלץ.