top of page

צבע בחלב

נלי ליישון

תשע נשמות

את ׳צבע החלב׳ קראתי לראשונה לפני יותר משנתיים. סיימתי, סגרתי אותו והחזרתי אל המדף. נרעשתי, כמו כל מי שקרא, מן האלימות והעליבות שבה חיה גיבורת הספר וממה שקרה לה. התקשיתי לנסח לעצמי את טבעה המדויק של המועקה שגרמה לי הקריאה. 

חזרתי אליו בשבוע שעבר וקראתי אותו שוב. 

ועכשיו אני יודעת. 

אני מניחה שרבים מן הקוראים כאן קראו גם את הספר הזה. בכל זאת, בקצרה:

זהו סיפורה של מרי, נערה בת 15, החיה במשק כפרי באנגליה של המאה ה-19, יחד עם עוד שלוש אחיות, אב אלים, אם קשת אופי וסב נכה. היא הבת הצעירה ביותר ויש לה גם פגם גופני בדמות צליעה. בנקודה מסוימת משלח אותה אביה מביתה לעבוד בביתו של כומר הכפר ואשתו. כאן היא לומדת קרוא וכתוב ומתעדת את הקורות אותה. 

אם כך – דמות משרתת, ענייה מרודה, אנאלפביתית, לא רצויה, וסיפור אנגלי שמתרחש לפני כמעט 200 שנה. ג׳יין אוסטין מינוס הבגדים, הנשפים והחתירה לנישואין? לא ולא. נכון שגם הקודים החברתיים הפטריארכליים של אוסטין נראים לנו היום, בעיניי ה- me too שלנו, מגוחכים ואפילו ראויים לגנאי, אבל מרי בעלת השיער בצבע החלב היא סיפור אחר לגמרי. 

יש לה פה גדול והיא לא מתכוונת לשנות את עצמה - ״כל החיים שלי אני מסתבכת בצרות, אבל זה אף פעם לא הפסיק אותי מלהגיד מה שאני חושבת״ (עמ׳ 15). 

יש לה הסתכלות חיובית על החיים, למרות שיש בהם מעט מאד מן הטוב - ״התחלתי להרגיש עוד פעם את ההרגשה הזאת כאילו השמש ברגליים שלי והיא מטפסת ועולה בתוך הגוף שלי ויוצאת לי בתוך הראש״ (עמ׳ 23).

יש בה כנות מוחלטת, עד ישירות שאינה נוחה לזולת – ״אני בסך הכל אומרת את האמת.״ (עמ׳ 127). ״אני לא יכולה להחביא שום דבר בקול שלי, גברת.... לא חושבת שהייתי יכולה לשקר גם אם מישהו היה מכריח אותי. ״ (עמ׳ 84). 

יש לה גישה פרגמטית, גישה של It is what it is, איתה היא עוברת את החיים: ״אין לנו ברירה, גברת. ככה זה, אין מה לעשות.״ (עמ׳ 115) .

אבל מה שאין לה - זו ברירה. אין לה אפשרות בחירה. היא נעלמת. היא לא קיימת בכלל. היא שקופה ומושתקת. והיא לא יכולה לספר. 

עד שהיא לומדת קרוא וכתוב. וקצת השכלה היא הרבה כח. כח שמניח מולנו שחור על גבי לבן, מילים על גבי דף, את העוול הגדול מכולם. אותו אחד שהסתובבתי בגללו עם מועקה נוראית. 

מרי כותבת על העוול הזה (ועל אחרים) בעצמה. ״זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי״ היא חוזרת ואומרת. היא מדברת בגוף ראשון. שלא יהיה ספק. זה קרה לה. אלה החיים שלה. היא עילגת. היא מספרת על החיים שלה בשפה שכתובה כמו שפה מדוברת. השפה של המשק העני בו גדלה. אזני קלינאית התקשורת שלי צורמות. המשלב נמוך. המורפולוגיה משובשת. התחביר לא תקין. היא ״ממהרת את עצמה״ (לא מזדרזת). היא ״יספר לכם״ (לא אספר). היא לא מדברת בשפת ג׳יין אוסטין. היא מדברת בשפה שלה. 

זה מהלך ספרותי ולשוני נפלא. זו דרך לרוקן מתוכן את ההשתקה. להחליף התאיינות בחוסן. לתת למרי זהות ספציפית, ולכן גם קיום ותוקף. גם בעולם בלי me too. גם בעולם של לפני מאתיים שנה. 

יחד עם התסכול הבלתי נסבל והזעם על יקום בו נשים הן חסרות הגנה (חוקית או מוסרית), נמצאה לי כאן דמות שבעיני היא בלתי נשכחת. 

במילותיה שלה:

״אבל אני לא יכולה להיות משהו אחר. בגלל שככה אני.״ (עמ׳ 127).


bottom of page