עורכת: מירי רוזובסקי.

מגב הספר: כשעידו, בנה של נתי, מגיע לגיל שש-עשרה – מסתיים מבצע צוק איתן. היא בוחנת באימה את ההתנהלות החוזרת של מדינת ישראל אל מול האיום העזתי, ומבינה שהרווח הקבוע בין מבצע למבצע עומד להסתיים בדיוק כשהוא אמור להתגייס... נחושה לממש את תוכניתה לגרום למדינת ישראל לצאת לפעולה צבאית.... ולהציל את עידו מהעתיד הצפוי לו.

סיימתי לקרוא את הספר ביום ה-403 למלחמה, כשעה אחרי שכתב״ם נחת בגן ילדים בנשר. מי שיקרא את ״רווח של חמש״ יבין מיד את ההדהוד הפואטי שיש בזה.

אבל פואטיקה אין בספר הזה. אין בו מן הרכות או מן האופי הרב-משמעי שיכולים להיות לשירה. להפך. יש בו בוקס בבטן. לא אגרוף רפה, אלא דווקא כזה שיש בו את הכח שיש לאמא שמסוגלת להרים בשתי ידיה טונות של פלדת מכונית שמועכת את הילד שלה.

טלי כהן-צדק כותבת את האגרוף הזה בפירוט מדויק ושופע. זו כתיבה שמייצרת גם עומק (בניגוד לשטחיות) וגם דחיפות (בניגוד לשלוות נפש). דחיפות לדעת ״מה יקרה הלאה?״. מי שקרא את ספרה הקודם של טלי – ״תנינה במישור החוף״ – מזהה את היכולת התיאורית הזו, את שפת היומיום האמיתית. גם כאן היא מדמה עבור הקורא את המצב הנפשי שמניע את כל ההתרחשות: פחד.

זהו פחד של אמא. לא ״סתם״ התקף חרדה חולף. אלא פחד מתמיד, שנמצא כל הזמן ליד החיים הרגילים. זו לא חרדה משתקת, אלא פחד שמעורר לפעולה. היא גם נותנת לו ביטוי פיזי בהתקפים של ורטיגו, בהם ״....החדר התחיל להסתובב במהירות מטורפת...הכל הסתחרר...בלי למטה, בלי למעלה, בלי צדדים...מערבולת, בלי הפסקה...״ (עמ׳ 38). עד סוף הספר היא לומדת איך להפסיק את המערבולת – לפקוח עיניים ולהתמקד בנקודה אחת. זה עוזר להפסיק את המערבולת, אבל זה לא עוזר להפסיק את הפחד. כי הסכנה היא אמיתית. הילד שלה עשוי למות במלחמה.

הבחירה של טלי כהן צדק לכתוב את הספר כמכתב של נתי לבנה עידו מעניקה לקורא שתי מתנות שיש בספר טוב: האחת - זהו מהלך ספרותי שמייצר אמינות בכך שהוא מספר את תודעתה של הגיבורה שלו, והשנייה - הוא מייצר עלילה, שכן הבן/הנמען הוא הרי סיבת הסיבות.

ב״רווח של חמש״ יש אמירה פוליטית ברורה. הוא מסתכל למציאות הישראלית של ״הבלגה״ בעיניים. הוא מכה על חטא ההתעלמות שלנו מכל מה שאיפשר את ה-7.10. בעיני - אין זמן טוב יותר להוציא ספר כזה. בעודי כותבת עליו אני רואה בעיני רוחי את מכתבי השטנה למערכת שבוודאי יופיעו בעקבותיו. את אלה שיגידו שיש בו מוסר כפול (זה בסדר – גם טלי/נתי בעצמה אומרת). את אלה שיגידו שאיך אפשר להשוות ״אותנו״ ו״אותם״ (זה בסדר. גם טלי/נתי אומרת). את אלה ש״כן ביבי״ ואת אלה ש״לא ביבי״. את אלה שיריעו ואת אלה שיחרימו. את כולם.

כי ככה זה פה. כל הזמן צריך להיות גם וגם וגם. כל הזמן צריך להחזיק את המתח בין גאווה אין-סופית לדאגה בלתי נסבלת. כל הזמן צריך ללכת על הצוק ולנסות לא ליפול. ״לכל מדינה יש צוק. גם לכל אדם״ (עמ׳ 149). ואוסיף – במיוחד לכל מי שיש לו ילדים.

״רווח של חמש״ הוא דמיוני, אבל הוא לא. הוא משוגע, אבל הוא לא. יש בו חושך של קושי וגם בהירות של מציאות. כמו החיים כאן. כמו ש״...ציפור לא יכולה אלא להיות ציפור...״ (עמ׳ 213). ואמא, על אחת כמה וכמה אמא לחייל ישראלי, לא יכולה להיות אלא אמא.