כל מי שקרא את רומן הסונטות של עופרה עופר אורן ״מה קרה להגר באילת״ מבין מיד שיש רוחות רפאים בעברה, גם אם אינו מכיר את עברה. רוחות הרפאים האלה קורמות עור וגידים ב״בדולח וסכינים״ שלה, אבל האופן שבו שירתה מדברת אותם היא, לטעמי, חודרת ורבת כח עוד יותר.

כך הוא, למשל, התיאור קורע הקרביים ב״הפלה״, שמייצר הקבלה קשה מנשוא בין עובר: ״הגידול שבתוכה.... אינו מוכן להעלם, להשכח... תובע ואכזר יקרע אותה.... פולש פנימי מאוס....״ ובין הבוגרת ש: ״מקץ שנים החלטת להפיל ילדה בת חמישים בהבל פיך.״ 

וכך הן, וביתר שאת אולי, המילים שהיא בוחרת לומר בהן את עצמה ב״מה היא ראתה״: כאן היא ״ילדה עצובה״. כאן משהו ״הומת בה... כבר נרצח״. כאן היא ״הילדה שנשארה כמו מורדמת לצמיתות, לא ישנה – ערה.״

שני המחזורים - ״שש סונטות על שן שבורה״ ו״בעקבות צפיה בסרטון ברשת״ – מספרים את השבר הנורא בחייה של עופרה. זוהי שירה סיפורית. יש בה מוזיקה של שירה יחד עם עודפות של תוכן, ושני אלה יחד מצליחים להפנות זרקור של עוצמה שאי שאפשר להתעלם ממנה אל אופייה המתמיד של טראומה של גילוי עריות. כזו שמתחילה בילדות בד׳ אמות הבית, ומשתחזרת מחוץ לו בבגרות. כזו ש״אותה צעירה מנסה לחלץ את עצמה, אין סכוי למנוסה.״

גם תרגומים יש בספר השירה הזה, וגם הם – שאינם פרי יצירה שנבעה מתוכה של אישה בוגרת שהופקרה לא רק על ידי אביה, אלא גם על ידי שתיקתה של אימה – נבחרו בשל עוצמת התחושה בהם.

יש בהם, בין היתר, תוגות וביעותים, וגם קינה וחוסר תקווה (אצל דרייטון במקור), תשוקה שורפת (אצל קיטס במקור), הזמנה ללכת לאיבוד באהבה (אצל טניסון במקור), אפלה ודומיה של מוות (אצל רוזטי במקור) ושאלה עורגת – האם הבוקר עוד יחזור (אצל אמילי דיקנסון במקור).

החיבור של שירים מתורגמים יחד עם כתיבת מקור אישית יוצר אוסף בעל עוצמה רגשית גדולה. כקוראת שאין בעברה שבר מן הסוג שעופרה כותבת עליו אני מוצאת כאן דלת למה שקשה להבינו באמצעות מוח ולב אנושיים.

כקוראת שיש בעברה שברים אחרים, אני מבינה את הטלטול המתמיד בין הצורך לעסוק כל הזמן בפצע, ובין העומס המכביד של הנוכחות התמידית שלו.

ולקוראים כולם השירים האלה מזמנים את היכולת להבין לעומק מדוע רוחות הרפאים של הטראומה אינן נעלמות לעולם.