סיפורה של מישקה, ניצולת שואה מבוגרת, מגיהה לשעבר בעיתון, תוך כדי תהליך של אפאזיה – תהליך בו המילים נעלמות לה. היא אישה ערירית. אין לה ילדים ואין לה בן זוג. אבל יש לה מערכת יחסים מופלאה עם מארי, לה שימשה תחליף אם מאז היתה ילדה והושארה לבדה שעות ארוכות ע״י הורים מזניחים. ויש לה מערכת יחסים מיוחדת עם ג׳רום, קלינאי התקשורת בבית האבות אליו עברה, שהיא מנסה לשכנעו לחזור וליצור קשר עם אביו.

מישקה היא אישה של מילים. קלינאית התקשורת שבי והסופרת שבי נוהה מיד אחר נושאים כאלה. בהקשר הזה ראוי להתייחס לעבודת התרגום המופלאה, לא פחות, שעשתה כאן רמה איילון, שהצליחה למצוא מילים (עבריות) לאובדן המילים (הצרפתיות). זו משימה קשה ורגישה מאין כמוה. כך, למשל, ״בסדר״ הפך ל״בחדר״ – רפרנס לחדר שהפך לביתה החדש של מישקה. או ״לימון״ בכוס התה הפך ל״מילון״ - שכן המילים הן החסרות לה, ועוד ועוד. שיבושי המילים בספר חכמים מאד ולעיתים קרובות מעלים חיוך, כך שהסיפור המפליא לתאר אובדן וקושי אינו סיפור מעציב, אלא סיפור מיטיב דווקא.

זה אינו ספר על אפאזיה. כלומר, הוא כן סיפור על התפוררות והיעלמות של מה שהופך אותנו אנושיים - השפה, אבל הוא בעיקר סיפור על חסד שנעשה למישקה בילדותה, כאשר זוג אנשים הצילו את חייה בתקופת השואה, והיא ממשיכה ונוטה חסד הלאה אל האחרים בחייה. אדוות של טוב לב ושל חמלה זורמות ממנה אל מארי, הילדה הנטושה, ואל ג׳רום המנותק מאביו. אדוות של רוחב לב זורמות חזרה ממארי הבוגרת המטפלת במישקה במסירות ומג׳רום הלומד אותה ואת שפתה ורגיש כל כך למוח הצלול הכלוא בתוך החסך השפתי.

בעיניי זהו ספר של גלגולים. של מעברים. של המעבר הכואב מילדות לזקנה ומה שכרוך בו, ובעיקר - של אהבת האדם העוברת כאן מדמות לדמות. זהו גם סיפור שמעלה ביותר מאופן אחד את הכח המשמעותי כל כך שיש לילדות על חייו הבוגרים של אדם.  

רחשי תודה הוא ספר עדין ואנושי מאד, עם דמויות מלאות קסם. עוד בחירה מוצלחת של ארנית כהן-ברק, עורכת הסדרה הנפלאה הזו.

מומלץ.