שוחים בחשכה הוא סיפור אהבה הומוסקסואלי בין לודוויג ליאנוש בפולין הקומוניסטית של שנות השמונים. לודוויג הוא המספר, והוא עושה זאת כטקסט ארוך הנכתב מניו יורק לאחר שעזב את פולין, ומופנה אל אהובו לשעבר.

נקודת המוצא הזו מכניסה את הקוראים מיד אל האספקט הפוליטי של הסיפור. אל הבחירה של לודוויג לעזוב את המולדת הנתונה תחת איסורים, דיכוי וענישה של ״הפוכים״ מסוגו לטובת חיים של חופש אישי, מול הבחירה של יאנוש לחיות חיים כפולים ולהסתיר את זהותו האמיתית.

נדמה שאיננו נלאים מלקרוא על התורים הארוכים ללחם, בשר, או כל דבר אחר במדינה המצויה תחת השלטון הקומוניסטי. על חייהם של אנשים כמו פאני קולצקה, בעלת הבית של לודוויג, שסכנת מוות מרחפת עליהם משום שאין להם גישה לרופא ולתרופות אלא אם הם מקורבים ל״מפלגה״ ונהנים מיתרונות ״מערביים״ מן הסוג הזה. על הקשבה חשאית ואסורה לרדיו אירופה החופשית, שאם תתגלה ״יקרו דברים רעים״. על הילד בנייק, אהבת הבוסר של לודוויג בצעירותו, ממשפחה יהודית ש״נעלמה״, משום שגם עשורים אחרי השואה (שלא מלמדים עליה בבית הספר) יהודים הם בוגדים בעיני המפלגה ו״יום אחד זאת הייתה המדינה שלהם, ולמחרת כבר לא.״

איננו נלאים, אולי, מתוך הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על החירות שאנחנו זוכים לה. על כך ש״כאן זה לא יכול לקרות״. האמת היא, כמובן, שגם כאן ועכשיו זה קורה. אמנם הרבה פחות מאשר בפולין הקומוניסטית של שנות השמונים, ואולי גם עם פחות חרדה קיומית, אבל זה עדיין קורה. גם כאן ועכשיו אנשים נאלצים להסתיר את זהותם האמיתית. בין אם היא זהות מינית, או השתייכות פוליטית שאינה תואמת למסרי הממשלה, או עמדה של חופש חילוני מול הלכה דתית קשוחה, ועוד ועוד. במובן הזה ספרו של ידרובסקי מחזיק אסתטיקה קולקטיבית של עיצוב אידיאולוגיה ״נכונה״ וצייתנית.

אבל עדיין - הסיפור הוא סיפור של אהבה. ואהבה היא אהבה היא אהבה, גם אם היא מסע מוכר של גילוי והשלמה עם זהות מינית. ידרובסקי תופס באופן נוגע ללב את התחושות עצמן.

למשל: ״פחדתי מהבור שכריתי לעצמי בכך שבחרתי בך, פחדתי מהפגיעות שהוא יצר.״ וגם: ״פתאום רציתי להיות קרוב אליך, רציתי נואשות. הרגשתי את משיכת גופך, מיתרים קטנים משכו אותי אליך.״ יש כאן ״טביעות האצבעות על גופינו.״ וגם ״הבושה התמוססה בתוכי כמו סוכריית מנטה על לשוני...״.

תיאורים אנושיים כלליים כאלה, יחד עם תמונות העיר, שכונותיה, בתיה, עונות השנה השונות, הטבע הפולני, הופכים סיפור טעון שיש בו דיקטטורה מצנזרת ואלימה לתמונה אישית יפהפיה ומושכת מאד לקריאה.

אי אפשר, כמובן, לנתק את הצד האחד מן האחר, ולטעמי בכך כוחו של הספר. משום כך אין פלא שהוא נבחר לאחד מספרי השנה הטובים ביותר בעיני המבקרים.