מגב הספר: אדם שרוי בדיכאון ואין לו מילים. אין לו אפשרות לספר (לעצמו ולסביבתו) את העובר עליו. הוא מרגיש כמו יצור מכוכב אחר,.... האם יוכל לספר את האלם והבידוד והבדידות, את חוסר המובנות שבחייו?

היכולת להתבוננות עצמית היא בעיני אחת מן המעלות הגבוהות ביותר שיש לאדם. ספרו של עופר ספיר, שכותרת המשנה שלו היא ״החיפוש אחר חלקי העצמי״ הוא מימוש של המעלה הזו לעומקה.

הוא מתבונן – ברמה המעשית וברמה הנפשית – בתמונות חייו. כל פרק בספר מתייחס לתמונה ממשית אותה בחר ספיר, מילדותו, דרך התבגרותו ובגרותו, ועד לדמויות שמחוץ לו. מבנה הכתיבה קבוע ופשוט לכאורה: תיאור התמונה, תיאור המשמעות ולבסוף התבוננות נוספת על התיאור. אך הטקסט הכתוב הוא שיקוף רב-מימדי של התהליך של ספיר, שיש בו הכל מלבד פשטות.

יש בו שכבה חיצונית של החלקים הוויזואליים של תמונת השחור-לבן אליה הוא מתייחס, ותחתיה רובד עמוק של כוונה ופרשנות, ותחתיה נדבך נוסף – של הטקסט הכתוב על שני אלו, שהוא עצמו אובייקט שיש להתייחס אליו. על מנת להבין את הכתוב צריך, לטעמי, להתנתק ממבנה השכבות הלינארי ולהתייחס דווקא לכוחו הספירלי. לזליגה בין צורה ואופן, להתבוננות על ההתבוננות. הספירלה הזו היא מימוש של אותו ״עצמי״ שספיר מחפש.

החיפוש הזה כולל בתוכו שאלות על זיכרון ומהותו: האם זהו ״ניסיון להתרחק כדי לזכות בנקודת מבט שונה מאחר שמקרוב, בזיכרון החוויה, יש התלכדות, אולי מלכודת״. הוא שם ״את הדגש על התבוננות עצמה, על תהליכיה ועל החוויה של המתבונן.״, ונע בין ״המובחנות בין פנים לחוץ, בין מחשבה לעדות...״. זהו חיפוש מתעתע במהותו, שכן הוא מצריך פעולה של היזכרות - בהווה - של חוויה שהתרחשה כבר - בעבר. בין המישור הגלוי של המציאות הממשית לבין המרחב הנפשי, הסמוי מן העין.

הוא מתייחס למקומה של הכתיבה בתוכו: האם כתיבת הספר היא ״התמודדות עם דיכאון באמצעות כתיבה?״ האם הוא מנסה כאן ״לתקשר עם עצמי דרך הכתיבה...״? הוא מאפיין את הקשר ביניהם כ״מערכת יחסים עם עצמי תהליך מייסר, נראה אין סופי...״, ושואל ״האם היחסים עם הטקסט יוכלו לעזור לי למצוא נתיב?״

הוא מייחס משמעות רבה למי שלא נראה בתמונות – לאותו ״אחר״ שמצלם, שכן ה״אני״ הוא תמיד ביחס למי שאינו אני. החוויה המתוארת בתמונה היא תמיד ביחס לחוויה כפי שהיא נתפסת.

לצורך הסקירה הזו ולמען הקוראים אני מונה כאן את הנושאים אותם בוחן ספיר בספר המיוחד הזה: בדידות, דיכאון, יחסי הורים וילדים (כילד, כהורה), המקום בקבוצת השווים, טיפול פסיכולוגי, זהות מינית ועוד. הרשימה הזו מחייבת מילת אזהרה: אדם הוא הרבה מעבר לסך חוויותיו, גם אם אלה מורכבות ונפיצות (בהיעדר מילה ״צהובה״ פחות). אני מפצירה בקוראי הספר לא לטעות בהתמקדות בחוויה החיצונית בלבד, אלא להעמיק ולספוג את רובד המשמעות העמוק, שהוא תכלית הטקסטים הכתובים כאן.

ועוד ״אזהרה״ – אי אפשר שלא לחוש רגש של הערכה לתהליך האמיץ שעושה כאן ספיר. לנכונות לחשוף את החלקים הפגיעים. למתן האפשרות לקורא להיפגש עם ״חלקי העצמי״ של עצמו.

״תמיד עוד פעם אחת״ הוא ספר עמוק שיש להקדיש לו זמן. דווקא משום שהוא מתרחב (לעומק) - הוא מתמקד פנימה אל גרעין הקשר של אדם עם עצמו. דווקא משום שתהליך ההתבוננות שבו כותש לעיתים את הצילום עד דק - הוא מתגבש לתובנות שאפשר להגיע אליהן רק מתוך השהות במקומות המרוסקים.