התיישבתי בציפייה לקרוא את ספרה של טלי כהן-צדק. ציפייה – משום שמזמן לא קראתי ספר מתח ישראלי טוב, עם עלילה מעניינת, לא איזו תעלומת רצח שחוקה שכבר נכתבה אלפי פעמים, ועם דמויות שאפשר להתחבר אליהן. אקדים ואומר כבר כאן – לא התאכזבתי.

התקציר בגב הספר מספר על שירה, אישה נשואה ואמא לשתי בנות, שנוסעת לעבודה על כביש החוף ומבינה שהעיר נתניה לא נמצאת שם. היא לא רואה אותה, גם אחרי שהיא מקבלת עדויות לקיומה. בבת אחת היא נזרקת עשרים שנה אחורה, ללילה שבו למדה עם אמיר ומיכה למבחן מסכם בפסיכולוגיה והסכימה להשתתף בניסוי מופרך שלא העלתה על דעתה שיעבוד. היא נכנסת לסחרור ויוצאת למסע בכוונה למצוא את שני החברים ולבטל את תוצאות הניסוי.

זהו, בפשטנות, סיפור העלילה. הסיפור האמיתי, אבל, הוא סיפור של מחירים. מהו מחירן של הבחירות שעשתה שירה, המתבוננת ממרחק השנים על הטעויות שלה והפשרות שעשתה. התהליך הזה שזור היטב בתוך הסיפור המותח, שיש לו בפני עצמו איכויות של סיפור טוב שיודע לעשות את מה שצריך: לגרום לי לרצות לדעת מה קורה בסוף. לא להפסיק לקרוא עד שלא נפתר העניין. את זה עושה טלי עם דיאלוגים מפורטים וכתובים היטב, עם רעיון מקורי ועם דמויות מובחנות וברורות.  אבל האיכויות האלו לבדן לא היו מספקות את הסחורה. ובגלל שטלי שמה בפיה ובליבה של הגיבורה שלה את השאלות שמערערות את היומיום הנוכחי והרגיל, הספר מקבל עומק פסיכולוגי ורובד נוסף.

השאלות האלה מהדהדות, הרי, אצל כל מי שקורא את הספר. איפה יושבות האהבות של פעם באהבות של היום. כמה ההווה שלנו נבנה על העבר. למה סיפרנו את מה שסיפרנו לעצמנו ולאחרים ואת מה בחרנו שלא לספר, לא לעצמנו ולא לאחרים. האם מה שאנחנו זוכרים אכן היה באמת, למה אנחנו מתגעגעים ואיך חיים עם געגוע. זהו ספר חכם, ששואל ומכריח את הקורא שלו לשאול ׳מה היה קורה אילו׳.

ספר כזה, שמעמת אותך עם זיכרונות והחלטות, שהוא לכאורה ׳רק׳ קריא וסוחף – משימה קשה להשגה בפני עצמה, שמעביר אותך ממהלך הקריאה ומחייהן של דמויות בדיוניות לחייך שלך – ספר כזה כדאי לקרוא.